שמיני וספירת עומר: כבוד האדם וכבוד ה'

1.דעות רבות על חטאם של נדב ואביהו , אך מה היה שורש חטאם ממנו נבעו כל מעשיהם?
2.תלמידי ר"ע מתו בימי העומר משום שלא נהגו כבוד אחד בשני, כיצד יתכן שדווקא תלמידי ר"ע שהעמיד את כל התורה על "ואהבת לרעך כמוך" לא המשיכו את דרכו בנושא מהותי זה?

שמחת הקמתו של המשכן היתה רבה, מעמד מיוחד שכזה לא היה כמותו אולי מאז ההתגלות בהר סיני אך עננת צער כבדהעטפה את כל העם לנוכח מותם של נדב ואביהו, בניו הגדולים של אהרון הכהן בעת ששרתו בקוש.הפרשנים מביאים הסברים רבים לחטאם וזאת משום שהמלל התמציתי של התורה "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" אומר דרשני, מהי אותה אש זרה,והאם בגינה היה אותו מעשה כה חמור עד אשר היה ראוי להענישם ביום כה מיוחד זה.בין השאר מובאים הפירושים שנכנסו שתויי יין, שלא נשאו נשים,שהורו הלכה בפני רבם ועוד ועוד אך מה היה השורש לכל המעשים הללו? ממה נבעו כל החטים הללו? דומה כי ישנו שורש אחד ממנו הסתעפו כל אותם חטאים והוא שלא חלקו כבוד למשה ואהרון ובהרחבה ניתן לומר שלא היתה בהם המידה המתבקשת הן למעמד והן להם עצמם של נתינת כבוד לזולת.היכן מצאנו שלא נהגו כבוד?
חז"ל לימדונו ששחטאם של בני אהרון היה עוד במעמד הר סיני:
... אמר לו נדב לאביהוא: אימתי עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל.אמר הקב"ה:נראה מי קובר את מי....(תורת כהנים)
ורש"י מלמדנו בפירוש הראשון לחטאם:
"ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרון אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן"(רש"י,ד"ה ותצא אש,ויקרא ,י,ב)
לנדב ואביהו היה מקדם גבוה של בטחון עצמי ואמונה בצדקת הדרך שלהם ,עד כדי כך שחיכו כבר לרגע שבו הם ינהיגו את העם,הרגישו שהם יכולים להורות הלכה בפני משה, שלא מוטלת עליהם חובת פרייה ורהבייה, שקצת יין לא יפריע להם בעובדת ה' וכן הלאה.כל החטאים שהולבשו עליהם נובעים מאותה אמונה פנימית שדרכם היא הנכונה.בטחון עצמי איננו דבר רע אך נדרשת בכל זאת ענווה מסויימת והכרה בכך שלא בכל דבר אנו צודקים, ודאי וודאי כאשר רבם המובהק עומד עליהם הרי שאין עצמאותם מוחלטת והם כפופים אליו.זה היה שורש חטאם ועל שורש זה וענפיו השונים כפי שהובאו בפרשנים-נענשו.שהרי מי שלא נוהג כבוד ברבו סופו שח"ו יפנה מידה זו גם כלפי שמיים וכדי ללמדנו על חומרת העניין נענשו דווקא במעמד המרומם של הקמת המשכן.

הגמרא מספרת לנו את סיבת מותם של תלמידי ר' עקיבא במילים הבאות:
"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"(יבמות ס"ב,ע"ב).באופן טבעי עולה השאלה כיצד יתכן שדווקא תלמידיו של ר' עקיבא נפלו בחטא זה והרי הוא זה שדרש: "ואהבת לרעך כמוך"- זה כלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים ל,ע"ב).
ר' עקיבא חולל מהפך בכל עולם התורה ושמו הולך למרחוק כמי שיסד וקיבע את התורה שבע"פ.ממילא תלמידיו הרגישו התרוממות רוח,העמוד הענן ההולך לפני המחנה.בליקוטי שיחות של הרבי מילובביץ' הוא מסביר שהקושי שלהם היה רק בלרחוש כבוד איש לרעהו ולא כלפי כל אחד ומדוע היה להם קשה הדבר?משום שכל אחד הבין את תורת רבו לפי דעתו והיה בטוח בצדקת הבנתו ובטעות חברו עד כדי כך שלא יכול היה לרחוש לו כבוד על הבנתו האחרת .חטא זה ובנוסף לו העובדה שמספרם גדל עד לכדי 24 אלף הוא זה שהביא עליהם את מיתתם.ר' עקיבא דרש את "ואהבת לרעך כמוך" ולכן הצפייה מתלמידיו שיפנימו דרשה זו במלוא עומקה ומשלא נהגו כן, אע"פ שעבור האדם הרגיל לא היה הדבר לחטא המחייב מיתה,נענשו שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים האמורים לשמש דוגמא לכולם-כחוט השערה.

חטאם של בני אהרון כמו גם חטאם של תלמידי ר' עקיבא נבע מחוסר כבוד לזולת, וכפי שאמרו חז"ל :"איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (אבות,ד,א) השמירה על כבודו של הזולת היא זו שמביאה לכבודו של המכבד ותלמיד חכם שאינו מדקדק בדבר הרי הוא חוטא לשורש מהותו כמייצג כבוד ה' ודברו.