וירא: ניגודים משלימים

1. מנין שאב אברהם את העוז להתווכח ארוכות עם אלוקים אודות גזרת השמדת סדום ועמורה?
2.מנין שאבה שרה את העוז לצוות על בעלה ("הנביא") על גירוש ישמעאל?

דמותם של אברהם ושרה,הורי האומה,משמשת ללא ספק מודל לחיקוי ולהשראה במישורים רבים.עם זאת,התבוננות מעמיקה בגישתם לחיים מציגה בפנינו ניגוד שלכאורה אינו בר גישור.אברהם הוא איש העולם הגדול,מעורב חברתית בכל המתרחש בעולם : יוצא עם סיירת המטכ"ל שלו למבצעי חילוץ של אחיינו לוט ושאר השבויים, עושה עסקים וכורת בריתות עם אבימלך מלך גרר וגם משמש בסנגוריה הציבורית לטובתם של רשעי סדום.אברהם הוא איש העולם שבחוץ.

מנגד,שרה מתוארת בפרשת "לך לך" באופן פסיבי משהו "ויקח אברם את שרי אשתו" "ותוקח האישה בית פרעה" וגם כשהיא כבר פותחת את פיה,כשהגר מזלזלת בה לאחר שהרתה לאברהם,היא מבקשת שה' יפסוק בינה לבין אברהם.בפרשת וירא שרה מצוייה במקום בו נמצאו כל הנשים בימים ההם: "הנה באוהל "שרה היא אשת העולם שבפנים.החלוקה הזו אינה נדירה או יוצאת דופן לתקופתם שכן רוחות הפמיניזם שהשוו את מעמד הנשים ונתנו בהן אומץ לפרוץ "החוצה" מנשבות רק במאתיים שנה האחרונות ובכל זאת ,גם שרה וגם אברהם מפתיעים אותנו במידת מה בעוז ובאומץ שאזרו בשתי נקודות זמן המתוארות בפרשת וירא.מנין שאב אברהם את העוז לנהל משא ומתן ארוך ומתיש עם אלוקים במטרה להציל את כל יושבי סדום? ומנגד- שרה קובעת נחרצות "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אין כאן נכונות למשא ומתן או בקשה לפסיקה של אלוקים אלא נחרצות ברורה.מה עומד מאחורי האומץ והעוז שאזרו השניים,כל אחד במקרה אחר? על מנת לקבל את התשובה לשאלה זו יש צורך לחזור אחורה אל סוף פרשת לך לך ,אל הנקודה בה מודיע ה' לאברהם על שינוי שמו ושינוי שמה של רעייתו.לא עוד אברם כי אם אברהם- אב המון גויים.לא עוד שרי כי אם שרה.ההחלטה על שינוי השם לא הייתה שלהם,היא באה מלמעלה ,מעין שליחות חדשה שניתנה להם ע"י אלוקים.שינוי פאזה,הגדלת והרחבת האחריות והייעוד.וכל אחד מהשניים מבין את שינוי השם לפי אופיו המיוחד: אברהם "איש החוץ" מבין שמוטלת עליו חובה להיות עוד יותר מעורב באנושות ובחסד שעליו להרעיף עליה ולכן גם מקבל את העוז להתווכח עם ה' ולהבין שאכן נעשה משפט צדק במחיקת סדום.מנגד,שרה "אשת הפנים" מבינה שעליה לדאוג היטב לצרכי ביתה ולחינוך בנה שכן עתיד העולם תלוי גם בבניית קיומו וייחודו של עם ישראל שאינו נתון תחת השפעות השליליות של תרבות מבחוץ ולכן מבינה שעליה להיות נחרצת גם מול בעלה.אין צורך לבקש מאלוקים לשפוט שוב בינה לבין אברהם שכן אלוקים אמר את מילתו- הוא שינה את שמה.המדרש בתוספתא על ברכות פ"א מתאר זאת כך: "בתחילה הרי היא שרה על עמה (ואח"כ) היא שרה על אומות העולם."כלומר שרה מבינה שדווקא כדי להיות שרה על אומות העולם עליה להיות שרה קודם כל בביתה שלה ולחנך את בנה בדרך הנכונה ואף להתעמת עם בעלה "הנביא".שתי הדמויות קיבלו זריקת עידוד בשינוי שמם שרק חיזקה את נטייתם הטבעית פנימה והחוצה בהתאמה ובכל זאת אין בגישתם ההפוכה סתירה אלא להיפך- השלמה שכן זכו- "שכינה בניהם",כל אחד ידע לוותר במקום ובזמן הנכון.

מן הראוי שבכל זוגיות יהיה מי שימשך ויטפל בענייני ה"חוץ" ,במפגש עם העולם שמחוץ למעגל המשפחתי ומנגד שיהיה מי שיטפל בענייני הפנים ,כל אחד במינון המתאים לו ובגישה האופיינית לו.החלוקה אינה דיכוטומית .החכמה היא במציאת האיזון הנכון ובנכונות לפשרות כשטובת המעגל המשפחתי עומדת לנגד עיני שני בני הזוג יותר מתועלתם וכבודם האישי של כל אחד בנפרד.האתגר הוא להכיר בכך שהניגודים צריכים להשלים אחד את השני ולבטל את החשיבה שהמנוגדים נוטים לחוש כמושלמים בעיני עצמם.המושלם האמיתי הוא דווקא המשלים.