בשלח: משבר המים

1."ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"-מהו העץ שחולל את הנס ?
2."ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך"- מה באה הדגשה זו ללמד וכי היה לו מטה אחר?
המים כידוע הם הצורך הבסיסי והקיומי לחי ולצומח ,על אחת כמה וכמה במדבר הצחיח ונטול הגשמים.בשלוש נקודות זמן ומקום התלוננו ב"י בפני משה על המחסור במים,שניים מהם בפרשת בשלח: במרה- בשל המים המרים וברפידים (הפעם השלישית- כעבור 40 שנה,לאחר מות מרים).ההצלה הניסית של ה' נעשתה בכל פעם בצורה שונה: פעם אחת ע"י עץ שהמתיק את המים,פעם אחרת ע"י הכאת הצור ופעם אחת ע"י ציוויי לדבר אליו (אך כידוע חטא משה והכהו).מדוע בחר ה' בדרכי הצלה שונות ומה באו ללמדנו? בטרם נפנה לענות על כך יש להבין מהו אותו עץ שחולל את הנס שהפך את המים המרים למתוקים.חז"ל נחלקו בדבר,יש שטענו שהיה עץ ערבה,עץ זית,הרדוף הנחלים ועוד עוד.רשב"י במכילתא מדייק מלשון הכתוב האומר ויורהו ולא ויראהו שהיה כאן תהליך של לימוד והוראה של דברי תורה למשה הקשורים כנראה בסוד הכרוך בעץ המסתורי ובמדרש הנעלם בזוה"ק מובא הסבר האומר כי העץ היה לא אחר מ-מטהו של משה.
מטהו של משה שב ומככב במשבר המים ברפידים כאשר משה נצטווה להכות עמו את הצור ולהוציא לעם מים.הכתוב מדגיש,לכאורה בייתור,שהמדובר במטה שחולל את הניסים במכות מצרים ומסביר רש"י שההדגשה נועדה להוכיח שמטה משה אינו מיועד רק לפורענות(מכות מצרים) אלא גם לצרכי הצלה והשקאת מים את העדה.
האופנים השונים בהם בחר ה' לפתור את משבר המים יכולים ללמדנו מסר חשוב בפתירת משברים בכלל ויתכן ומסר זה היה כלול באותם דברי הוראה שמסר ה' למשה לפי שיטתו של רשב"י.המטה-עץ המושלך אל המים אשר לפי חלק מהדעות היה בעצמו מר (עץ זית או הרדוף הנחלים) ואשר הביא להמתקתם מוכיח כי לעיתים "מעז יצא מתוק" ודווקא שימוש מושכל באותו אמצעי ששימש לפורענות יכול לשמש כפתרון לבעיה,לעיתים ע"י שילובו של המטה בתוך המים ולעיתים דווקא ע"י שימוש בכוחו של המטה (הכאת הצור) למטרה טובה.כלי ה"נשק" יכול לשמש להרס (מכות מצרים) ולהצלה (הבאת המים) והכל תלוי באדם ובאופן שבו הוא מנצל את האמצעים שברשותו.הדבר נכון לגבי המטה אך נכון גם לכל אמצעי ולכל בחירה של אדם ובשימוש שיעשה האדם במעשיו ובדיבורו וביחסיו כלפי הזולת וכלפי ה': אם ירצה ישתמש בכוחותיו לשלילה ואם ירצה ישתמש באותם הכוחות לחיוב.הבחירה החופשית והמלאה נתונה בידי האדם.ברצותו יביא חורבן וברצותו יביא לגאולה.השלילה והחיוב מצויים אם כן כשני צדדים של מטבע בכל מרכיבי הבריאה וכל שעל האדם לעשות- לבחור בעץ החיים,בדרך התורה והמצוות.

וארא: הפן האנוכי

1.מדוע לאחר מכת הדם פרעה אינו מבקש את משה ומיד פונה לביתו לאחר מעשה החרטומים?
2.מדוע דווקא במכת השחין החל ה' לחזק את ליבו של פרעה?

מכת הדם נחתה על ארץ מצרים וגרמה לזעזוע גדול, בכל זאת זוהי המכה הראשונה בסידרה ולמרות כל ההתראות החוזרות ונישנות של משה (שנמשכו ע"פ דעה אחת במדרש שלושה שבועות בכל מכה) ההפתעה היתה רבה.המכה היכתה בכל מאגרי המים וכמו שמתאר זאת הכתוב: "וַיְהִי הַדָּם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם".לאור זאת קשה קצת להבין את התנהלותו של פרעה, לאחר שהחרטומים הצליחו כביכול לחקות את מעשהו של אהרון בהפיכת מים לדם, פרעה מתעלם מכל ההמולה,נפנה והולך לביתו: "וַיִּפֶן פַּרְעה וַיָּבא אֶל-בֵּיתוֹ וְלֹא- שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזאת".מדוע נהג כך? המדרש מסביר שמכת דם לא נחתה על ארמון פרעה ע"מ להשיב לו טובה תחת טובה על כך שגידל את משה בארמונו.יוצא אם כן שפרעה, שראה שלא נשקפת כל בעיה וסכנה לשלומו ולשלום בני ביתו, בחר להתעלם מצרת עמו ונכנס לביתו כמו לא קרה דבר.התנהגות זו מלמדת אותנו כמובן על רגישותו ואחריותו לעמו שלו וממילא אפשר לקבל מושג ברור לאיכפתיות שלא היתה בו כלפי עם העבדים, עם ישראל.מעתה והלאה נוכל לפרש את מעשיו לאור ההכרה שהוא פועל ממניעים אינרסנטיים גרידא תוך דאגה מוחלטת בראש ובראשונה לטובת עצמו וצרכיו.
הפעם הראשונה בה הקב"ה מתערב ומחזק את ליבו של פרעה היא במכת השחין.מדוע דווקא במכה זו? הספורנו מסביר שמאחר ומכה זו פגעה ישירות בגופו של פרעה הרי שהיה צורך בהתערבות חיצונית לפרעה ע"מ שימשיך לחזק את לבו.שוב אנו פוגשים באופיו הנלוז של פרעה הדואג לעורו( תרתי משמע) בלבד וממילא כשגופו בסכנה ומצוקה ישירה הרי שהוא נאות להיכנע אך נענש ע"י ה'( ע"פ הרמבם) ב-5 מכות נוספות בהן ה' מחזק את לבו.
פרעה הדואג רק לעצמו לצרכיו עומד בניגוד מוחלט לדמותו של משה הנחלץ פעם אחר פעם להגן על עם ישראל מפני כעסו של ה' ןאף מצליח בכך.משה מחד ופרעה מאידך מעמידים בפנינו שני דגמים של מנהיגים- לאחד אכפת מכל נתיניו והשני רואה בהם אמצעים להשגת מטרה בלבד ולא עומדים בפני עצמן.
עלינו להעמיד את כל ההתנהלות וההתנהגות שלנו במבחן "פרעה": האם היא נובעת מתוך אינטרס להטיב רק לנו או שמא מדובר ברצון כן לשמש עזר כנגדם של הסובבים אותנו בכל אחד מהמעגלים וממילא מי שמשרת בנאמנות את הכפופים אליו סופו שיתגדל ויפואר על ידם.

שמות: אהבה ויראה

1."ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" שואל משה ומקבל שלוש תשובות,מדוע לא אחת?
2. "והן לא יאמינו לי" מקשה משה ומקבל שלושה אותות,מדוע לא אחד?

על אף הקישור הטבעי בין שם פרשת שמות לשמותיהם של בני יעקב הרי שיותר מפעם אחת מוזכרים שמותיהם של שלושת האבות-אברהם יצחק ויעקב בפרשת שמות.ניתן למצוא בהתרחשויות של הפרשה זיקה ברורה להתרחשויות שקרו בימי האבות ואין הדבר מקרי כנראה: הסנה הבוער באש ואיננו אוכל מזכיר לנו את כבשן האש אליו הושלך אברהם אבינו ויצא ממנו בחיים,מלאך ה' המבקש להמית את בנו של משה מעלה בזיכרוננו את פרשת העקידה בה ביקש האל להמית (לכאורה) את יצחק ובריחתו של משה ממצרים ומהמבקשים להמיתו והאירועים סביב הבאר במדיין מעלים באופן טבעי את אסוציאצית בריחתו של יעקב מעשיו המבקש להורגו והמפגש עם רחל ליד הבאר.

בידוע ע"פ החסידות כי אברהם מייצג את מידת האהבה בעבודת ה' (ואכן אברהם= אהב רם),יצחק את מידת היראה ויעקב את מידת הרחמים שהיא השילוב של מידת האהבה והיראה.ניתן אם כן למצוא בתשובותיו של ה' למשה הקבלה לכל אחד מהאבות ומידותיו.כל איש מישראל יכול לעבוד את ה' מתוך אהבה בלבד,מתוך יראה בלבד או מתוך השילוב וכנגד זה מכוונת כל אחת מתשובותיו של ה' למשה. השם הראשון "אהיה אשר אהיה" בא ללמדנו כפי שמסביר רש"י שה' יהיה עמם בצרה זו כפי שיהיה עמם בצרות העתידיות וזו תשובה ליחידי הסגולה (כדוגמת ר' עקיבא) שעובד את ה' מתוך אהבה בלבד ומוכן לקבל כל צרה בהווה ובעתיד באהבה שלמה ומלאה.(מילת אהיה מכילה אות ראשונה ואחרונה של אהבה ואות ראשונה ואחרונה של יראה והדבר מופלא!) "אהיה שלחני אליכם"-זוהי תשובה לעובדים את ה' דרך דרגת היראה

ואילו התשובה השלישית הכוללת בתוכה את אזכור שלושת האבות ("אלוקי אברהם,אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם") זוהי תשובה לעובדים את ה' מתוך אהבה ויראה גם יחד.באותו האופן מסביר מדרש רבה(שמו"ר ג י"ט):ולמה עשה לו הקב"ה שלושה אותות? כנגד אברהם ,יצחק ויעקב.ובעצם ניתן לדייק ולומר כנגד שלושת הדרכים בעבודת ה' שייסדו שלושת האבות.

הרמב"ם במורה נבוכים מסביר כי פרשת שמע היא כנגד מידת האהבה ופרשת והיה אם שמוע כנגד מידת היראה ושתי מידות אלו אף שהן במתח אחת כלפי השנייה הרי שפעמים רבות אנו חשים שהן מתגלות בכל אחד מאיתנו בעבודת ה' שלו ואף ביחסים בין הורים לילדים,מחד " כבד את אביך ואת אימך"-מידת האהבה ומאידך "איש אימו ואביו תיראו" -מידת היראה.

ואפשר אף לומר שסופה של מידת היראה שמביאה לכדי אהבה (ואכן מילת יראה מסתיימת באותיות "אה" ואהבה מתחילה בצמד אותיות אלו) והאהבה מביאה לידי יראה וממילא האחת מזינה ומחזקת את רעותה וכדרכם של ניגודים הרי ששתי המידות אף משלימות האחת את השנייה בדרך לעבודת ה' המלאה.

ויחי: כח האיפוק

1."פחז כמים אל תותר"- מדוע הביקורת על מעשהו של ראובן לא נשמעה בסמוך להתרחשות המעשה אלא רק כעבור שנים רבות, לפני מיתתו של יעקב?
2."כלי חמס מכרותיהם"- מדוע שתק יעקב לטענת שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותינו" לאחר מעשה דינה ורק כעת על סף מיתתו בא עימם בחשבון נוקב?

בסמוך למיתתו יעקב אבינו פותח את חרצובות לשונו ואת כל הביקרות שאגר כלפי בניו במהלך השנים לצד אהבתו הרבה אליהם ואיחוליו האישיים לכל שבט ושבט.לכאורה, קשה להבין מדוע יעקב אבינו לא דאג להעביר את הביקורת בזמנה, ובכך לשמש כמורה דרך וכמוביל את משפחתו.האם חשש ממשהו? היעלה על הדעת שבניו לא היו נשמעים לדבריו?
על מנת להכנס לעובי הקורה של התנהגותו של יעקב בשניים מהמאורעות הדרמתיים בחיו מאז חזר לארץ כנען- מעשה דינה ומעשה ראובן ובלהה-נעקוב תחילה אחר לשון הכתוב:
וְיַעֲקב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקב עַד-בּאָם:
יעקב שומע את כל פרטי מעשה הנבזגי של חמור בדינה אך שותק עד שמגיעים בניו הביתה.
ולאחר המעשה:
וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:וַיּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ:
יעקב מטיח ביקורת בבניו אך משתתק לטענתם שקינאו לאחותם. האם לא ידע יעקב לענות לטענתם? הלא כל הביקורת שלו לא היתה אלא על כך שהרגו את כל תושבי שכם?
לענ"ד יש לומר שיעקב הבין מתשובתם של בניו שעשו את מה שעשו מתוך כוונה טהורה לחלוטין של קנאה לאחותם ולא מתוך מניע זר כלשהו ולכן הבין שכל הויכוח עימם לא יוביל להכרתם בטעות שעשו בכך שהחריבו כרך שלם.הוא זיהה את להט היצרים ממנו הם דיברו והבין שהויכוח עימם הוא עקר לגמרי. הוא העדיף להמתין לשעת כושר- שעת מיתתו- כדי להבהיר להם שוב את דעתו הנחרצת מתוך הכרה שדברים שאומר אדם לבני ביתו בסמוך למיתתו חודרים לעומק לבם.
את הביקורת שלו אליהם בפרשת ויחי פותח יעקב במילים"שמעון ולוי אחים" , המילה אחים לכאורנ מיותרת והרבמן מסביר שבכך רצה יעקב להזכיר את המניע שלהם במעשה דינה-"בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם" , בכך יש כביכול המשך לדו שיח שנקטע שנים רבות לפני כן.ולמרות רגשי האחווה הוא מטיח בהם את הביקורת: "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" משמע שלמרות הכוונה הטובה האמצעי להשגת המטרה היה -שגוי.
גם בסיפור ראובן אנו קוראים על שמיעתו של יעקב- והפעם שתיקה מוחלטת:
וַיְהִי בִּשְׁכּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקב שְׁנֵים עָשָׂר
מעשהו של ראובן מוסבר ברש"י כך:
מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועו, שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכן בלבל.
יעקב שומע על כך ואינו מגיב.הוא מבין כנראה בעיני רוחו מדוע ראובן עשה את אשר עשה ולכן יודע שכוונתו היתה טובה מבחינתו- קינא לאימו- ורק התוצאה היתה לא ראויה שכן אסור לבן להתערב בענייני חדר המיטות של הוריו.מהנסיון הקודם עם שמעון ולוי במעשה דינה מבין יעקב שיש לשתוק בשלב זה ולבוא חשבון בשלב מאוחר יותר.על ראובן מעיד המדרש שדווקא השתיקה הרועמת של יעקב עוררה אותו לשוב בתשובה כבר אז ולהכיר בטעותו.את הביקורת יעקב מטיח בבנו בסמוך למיטתו מתוך כוונה להביא אותו להבנה ששיתקתו לא נבעה מתוך סלחנות אלא מחשיבה פרגמטית שנועדה לאפשר לו לשוב בתשובה ממעשהו.
יעקב מבקש ללמדנו מה כוחו של כח האיפוק, כבר לימדונו חז"ל באבות ש:"סייג לחכמה -שתיקה"(אבות ג,יג).יעקב בחכמתו ידע מדע לומר דברים נוקבים ומתי לשמוע- ולשתוק.האינסטיקט הטבעי שלנו הוא תמיד להגיב ומיד, לעיתים יש צורך לחשוב,לשמוע,להפנים ,להפעיל שיקול דעת ולחכות לזמן התאים ולנסיבות הנכונות ואז לומר הדברים הנכונים בצורה המועילה שתביא לתוצאות הרצויות ולא מתוך כעס וחוסר שליטה.כי "עת לכל חפץ- ומי ששולט על עיתותיו ותגובותיו- יוכל גם להשיג חפצו".