שמיני : על חזירים ובני אדם

1. מדוע, מבין כל החיות הטמאות, הפך דווקא החזיר לסמל השיקוץ והטומאה?
2. החסידה נקראת כך משום שעושה חסידות עם חברותיה- מדוע אם כן נכנסה לרשימה השחורה של בע"ח שנאסרו באכילה?

הגמרא במסכת קידושין אומרת כך :
"עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים, אחד נטל כל העולם"(קידושין מט ,ע"ב)
עוד בטרם התגלתה שפעת החזירים בעולם זכה בע"ח זה לכל הגידופים וקריאות הדחייה ביהדות עד אשר הפך לסמל השלילה וממילא גם למקור למעשי אלימות כלפי היהודים בגלות.מה יש בו בחזיר שהביא אותו למעמד מיוחד זה? מדוע דווקא הוא?
על מנת לעמוד על טיבו ניזכר בשלושת סימני הטהרה המוזכרים בפרשת שמיני:
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ."(ויקרא י"א,ג)
ולאחר מכן מובאת רשימה של 4 בעלי חיים שיש להם רק חלק מסימני הטהרה ע"מ שלא ניטה להתבלבל ולחשוב שהם טהורים וברשימה זו מוזכרים הגמל,הארנבת,השפן והחזיר.כלומר אלו בעלי חיים טמאים שאנו עלולים בטעות לחובם לטהורים. ועדיין מדוע התבלט החזיר מעל פני כולם?נחזור לרגע לדמות מספר בראשית שנמשלה לחזיר ומשם נגיע להבנת ייחודו של החזיר.
בפרשת תולדות, רגע לפני פרשת הברכות, מספרת לנו התורה שעשיו התחתן , בהיותו בן 40:
וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.(בראשית כ"ו,לד)
ועל כך אומר רש"י:
בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, עשו היה נמשל לחזיר...החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם; כשהיה בן ארבעים, אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:(רש"י,שם)
עשיו , כמו החזיר,הוא סמל לצביעות.לחזיר יש שני סימני טהרה חיצוניים: מפריס פרסה ושוסע שסע ולכן חיצונית הוא מצטייר כטהור אך סימן הטהרה הפנימי- מעלה גרה- חסר בו ולכן הוא טמא.קיראה מעמיקה בפרשת המאכלות תראה לנו עוד כמה צדיקים מדומים בתוך בעלי החיים שנאסרו באכילה.
ברשימת בעלי הכנף מופייעה תבנית החוזרת על עצמה של מינים של מעופפים שנאסרו לאכילה:
"ואת האיה למינה: את כל עורב למינו...ואת הנץ למינהו..."(ויקרא י"א,טו)
וכך מלמדת אותנו הגמרא במסכת חולין:"ת"ר עורב- זה עורב אוכמי, כל עורב- להביא עורב העמקי( שכולו לבן)למינו-להביא עורב הבא בראשי יונים"( חולין ס"ג,א)
ומסביר בעל התורה תמימה:
"בראשי יונים- ר"ל שראשו דומה ליונה" ( תורה תמימה ,שם)
כלומר, יש להיזהר לא רק מעורבים שחורים לגמרי או לבנים לגמרי אלא גם מכאלה שיש להם ראש שדומה ליונה ועלולים להראות לנו ככשרים.
ועוד דוגמא להטעייה שעולם החיות הטמאות:
על החסידה, שגם מופיעה ברשימה השחורה של החיות האסורות לאכילה, אומר רש"י כך:
"דיה לבנה ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות"( רש"י י"א,יט)מדוע מזכיר רש"י נקודה לזכותה של החסידה דווקא במקום בו היא מוזכרת לגנאי? אלא שקריאה מדוקדקת יותר בדברי רש"י תעמיד אותנו על עניין עמוק: החסידה אמנם עושה חסד אבל זהו אינו חסד אמיתי וכן שהרי היא עושה זאת רק עם חברותיה ולא עם כולם. זהו חסד שיש בו חישובים פנימיים של שמור לי ואשמור לך.זהו אינו חסד אמיתי.גם זה סוג של הטעייה וצביעות, אם כי פחות חמורה מזו של החזיר.
כדי לעמוד על החשיבות של הזהירות הנדרשת מאיתנו בעולם בו יש צדיקים וצדיקים מדומים אפשר למצוא בדברין של המלך ינאי לאשתו, מעט לפני שנפח את נשמתו וכך מספרת לנו הגמרא שאמר לה:
"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"( סוטה כ"ב ע"ב)
העם היהודי באותם הימים נחלק לשלוש כתות: צדוקים, איסיים ופרושים.ינאי מזהיר את אשתו להיזהר מכת רביעית, כת הצבועים, שעושים מעשי נבלה אך מבקשים שכר כאילו היו צדיקים.האתגא לכל אחד הוא כפול: מחד להתרחק מצביעות בכל דרגה שהיא, בוודאי לא לכזו של החזיר, סמל הצביעות ומאידך לדעת לזהות האם אדם זה או אחר נוהג ביושר ובתום לבב או ח"ו בצביעות ובשקר כלפי העולם.שלושת הכתות מימי בית שני כבר אינם אך כת הצבועים היא כת שקיימת להם והחכם עינוי בראשו ועליו לדעת לזהותם- ושומר נפשו- ירחק!

תזריע מצורע:היולדת, המצורע ומה שבינהם

1. "אישה כי תזריע וילדה"- מדוע לא קיצרה התורה ולא כתבה :" אישה כי תלד" ?
2. "והובא אל הכהן" "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" - מי בא אל מי?

פרשיות תזריע ומצורע,לרוב מחוברות האחת אל רעותה ותוכנן המשותף: תורת המצורע.עם זאת פותחת פרשת תזריע בדיני יולדת, ענייני טהרתה והקורבן אותו עליה להביא אל בית המקדש.על פניו כל קשר בין היולדת לבין המצורע נראה מקרי לגמרי.
פרשת תזריע פותחת במילים " אישה כי תזריע וילדה זכר...".מדוע לא קיצרה התורה לכתוב "אישה כי תלד זכר..."?
נעיין בדברי הרמב"ם:
" יוצא דופן-אין אימו טמאה לידה, ואין לו ימי טומאה וימי טהרה: שנאמר "אישה כי תזריע, וילדה" (ויקרא יב,ב), עד שתלד ממקום שמזרעת" (הלכות איסורי ביאה פר' י הלכה ה)
משמעותו המקורית הבטוי הנפוץ "יוצא דופן" הינה כל תינוק שיצא מדופן אימו ולא בצורה הרגילה. כלומר יוצא דופן הוא מי שנולד בניתוח קיסרי.אומר לנו הרמב"ם שתינוק שכזה לא גורם לאימו להיות טמאה משום שרק מי שיולדת מהמקום בו נתעברה ("מזרעת") נטמאת.זו אם כן הסיבה שהתורה נקטה דווקא בלשון " תזריע".
פרשת מצורע פותחת בזיהוי המצורע ובתהליך עליו לעבור ע"מ להיטהר מצרעתו.מצד אחד נוקטת התורה בלשון " והובא אל הכהן" ומצד שני "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה".מי בא אל מי? מדוע המצורע מובא, כביכול בכל כרחו , אל הכהן שאמור לאבחן את צרעתו ולהיות שותף בתהליך הריפוי?

מדרש תנחומא מוציא את הדברים הנאמרים מפשוטם ומסביר כך:
"הוא בא,למה?שהכל רחוקים ובדלים ממנו...לכך נאמר "והובא אל הכהן"-והוא בא"(תנחומא,מצורע, סימן ב)
המדרש מסביר את הביטוי והובא כשני מילים: והוא בא. כלומר המצורע, לבדו, הולך אל הכהן. התורה הורתה בפרשת תזריע ש " בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"(ויקרא י"ג,מ"ו)והסביר שם רש"י:הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל". כידוע, חז"ל ראו בצרעת עונש משמיים על חטא לשון הרע.המצורע מוצא מחוץ למחנה בתהליך של מידה כנגד מידה: הוא הרחיק בין אנשים ולכן כעת הוא מוענש בהרחקה מן המחנה.
הכהן , אם כן, יוצא מן המחנה לקראתו והוא מצידו, יוצא , לבדו, שהרי הוא מבודד מכולם אל הכהן.
אנו עדים ל-2 תהליכים בשני עניינים שונים : התינוק היוצא מרחם אימו ומטמא אותה והמצורע המוצא מחוץ למחנה עד אשר יטהר.שניהם- גם האם וגם והמצורע- נדרשים להביא קרבן כחלק מתהליך טהרתם אך מדוע חוברו ונקשרו יחדיו תחת אותה הפרשה? מה חטאה של היולדת, והרי אך טבעו של עולואף קיום מצוות פרו ורבו הוא להביא ילדים לאוויר העולם.
אכן היו מישראו בתהליך שעובר על היולדת רמז לחטא מסויים אך ננסה להאיר את הדברים בהשתכלות קצת שונה:
היולדת והמצורע מייצגים 2 מקרים בהם נזקק אדם להגיע אל הכהן: באחד כחלק מתהליך טבעי וחיובי שלאחר לידה ובנקרה השני שחלק מתהליך של ריפוי מחטא וממחלה שבאה בעטיו.בכך שהתורה חיברה בין השניים כאילו באה לרמוז לכל אדם - מוטב שתגיע אל הכהן מסביות חיוביות ומשמחות כמו זו של היולדת ולא בעטיו של חטא.
לשם כך על האדם להיות קשוב למעשיו בכל עת על מנת שכאשר הוא מגיע אל הכהן יהיה זה מהסיבות החיוביות והמשמחות ולא חלילה להיפך.

שביעי של פסח: המתכון לזוגיות מוצלחת -בקריעת ים סוף

1. "...אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ובים לקו חמישים מכות..."- מדוע ראו חז"ל את המכה על הים כבעלת עוצמה פי כמה מאשר מכות מצרים? לכאורה דווקא במצרים היתה למכות עוצמה חזקה יותר!
   



2. "...וקשין לזווגן כקריעת ים סוף"- מדוע משווים חז"ל דווקא בין זיווג לקריעת הים ? לכאורה דווקא הקריעה מעידה על פירוד שהוא הפך הזיווג !
   

10 המכות אשר נחתו על מצרים במשך כשנה עוררו ללא ספק תהודה עולמית.אינטרנט לא היה אז, וגם אמצעי תקשורת פחות מתקדמים טכנולוגית טרם הומצאו ובכל זאת עוף השמים ללא ספק הוליך את הקול והעולם כולו ידע או זכה לרסיסי סיפורים על אשר התחולל בשטחה של המעצמה החזקה בעולם דאז.והנה בהגדה של פסח מתחולל ויכוח על כמות המכות שנחתו על המצרים בים סוף לעומת המכות במצרים עצמה:
"רבי יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצרים במצריים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות.
במצרים מה הוא אומר ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא ועל הים מה הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'במצרים.כמה לקו באצבע עשר מכות. אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות".( ההגדה של פסח)

רבי יוסי הגלילי אומר עשר, ר' אליעזר אומר ארבעים ור עקיבא אומר חמישים וכולם מסימים שעל הים- פי 5 מאשר במכות מצרים! . מדוע ראו חז"ל במכת הטביעה בים סוף ארוע כה רב רושם בעוצמה חזקה בהרבה ממה שהתחולל במצרים עצמה?
על מנת לרדת לעומק דבריהם של חז"ל יש צורך קצת לשנות פרספקטיבה. אין ספק שמבחינת פירוטכניקה וצבעוניות המכות שנחתו על ארץ מצרים יכלו לכלכל הרבה מאוד סרטים הוליוודיים (מה שאכן קרה...) אך חז"ל כיוונו בדבריהם למבט אחר.צריך לזכור שמכות מצרים היו בסופו של יום אסונות טבע חריגים מאוד שזרעו הרס וחורבן למצרים.אמנם בני ישראל יצאו מהם נשכרים (במכת הדם מכרו את המים בדמים יקרים, במכת החושך יכלו לשאול משכניהם המצרים כלי כסף וכלי זהב וכן הלאה) אך התוצאה הישירה של המכות היתה קודם כל פגיעה משמעותית בכלכלה ובמורל המצרי (מתוך כוונה כמובן להראות מיהו בעל הבית בעולם או בלשון התורה :" וידעו מצרים כי אני ה'").לא כן היתה המטרה של קריעת ים סוף.אמנם- התוצאה הסופית היתה טביעתם של מצרים בים ואובדנה של מצרים. אך קריעת ים סוף נועדה בראש ובראשונה לטובתם של בני ישראל. ומה כ"כ מיוחד בזה? ובכן, לשם המעבר בים סוף נאלץ שרו של הים להיקרע לשניים או ע"פ פירוש הרמב"ם: לבצע נסיגה לאחור.נדרשה מן הים תכונה שלא היתה בו עד אז: וותרנות. לא עוד אסון טבע שנועד להרוס אלא דווקא מהך שתכליתו ליצור: ליצור הזדמנות לעם העבדים לעבור בחרבה בתוך הים, בטריטוריה המלאה של שר הים, לוותר, לסגת, לדרוש מהים לתת משלו- לאחר.זוהי דרישה דרמטית מן הטבע. הרבה יותר קל לבקש להרוס,להשמיד, להחריב .הרבה יותר קשה לוותר ולתת משלך. זהו עומק דברי חז"ל בכך שעל הים היתה "מכה", שינוי, חידוש עולמי בעוצמה חזקה בהרבה מאשר בארץ מצרים.
הגמרא במסכת סוטה אומרת כך:
"אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:וקשין לזווגן כקריעת ים סוף" ( סוטה,ב,ע"א)
אמרה זו ידועה לכל, במיוחד לאלה שנפרדו מהרווקות בגיל מאוחר יחסית למה שציפו או רצו.לכאורה קשה להבין דברים אלו. מה לקריעת ים סוף ולזיווג? הרי אלו נראים כשני תהליכים הפוכים.קריעת ים סוף מייצגת פירוד בין מים למים ואילו זיווג כל עניינו הוא בחיבור בין שניים.דווקא לאור האמור לעיל ניתן להבין את הדבריםו באור קצת שונה.כאמור,קריעת ים סוף מייצגת ויתור, נכונות לתת מהטריטוריה שלך לטובת הצד שכנגד (הים ויתר על חלק משטחו לטובת ב"י החוצים אותו) וזיווג- וכאן חשוב להדגיש שהכוונה לדעתי לשלב שאחרי השידוך , השלב שמתחיל דווקא אחרי החתונה- דורש מכל אחד מהצדדים את אותו הדבר בדיוק: כל צד מתבקש לוותר, לסגת מעמדותיו הנחרצות ולא פעם לוותר לטובת השני והדבר קשה. קשה כמו בקריעת ים סוף.קשה אך בר מימוש.

קריעת ים סוף היתה אם כן יריית הפתיחה לוותרנות, לנכונות לתת מהמרחב שלך לצד שכנגד.זהו החידוש הגדול שהתחולל בעולם בקריעת ים סוף. כאשר המצרים ביקשו לעבור אך טבעי היה שהים יחזור לטבעו הרגיל ויטביע את המצרים וחילם.
עוצמת המכה עבורם היתה בכך שלא יכלו להנות מהשינוי האדיר והזמני שהתחולל בטבע באותו היום. האתגר והדרישה מכל זוג באשר הוא - היא דווקא להצליח להגיע למדרגתו של ים סוף בזמן שב"י עברו בתוכו. אם הים- הדומם- הגיע למדרגה גבוהה זו הרי שוודאי שכל אדם- שנולד בצלם ה'- יכול להגיע למדרגה זו. אם רק ירצה- יגיע. ואם שני הצדדים יגיעו למדרגה זו הרי שיביאו את עצמם אל תכלית הזוגיות שלהם.משימת שני הצדדים- השמירה היומיומית על הזוגיות-קשה כקריעת ים סוף ובכל זאת- אפשרית!

שבת חוה"מ פסח: קריאה מאזנת

1. מה ראה מסדר הקריאה בתורה להכניס את הדו שיח בין ה' למשה לאחר חטא העגל בקריאה של שבת חוה"מ פסח?
2. מה ראה מסדר הקריאה בתורה לחתום דווקא ב" לא תבשל גדי בחלב אימו" ?

קריאת התורה בחול המועד פסח ( כמוה גם זו של סוכות) מכילה בתוכה כמה עניינים המספורים בפרשת "כי תשא" לאחר חטא העגל.במרכז הקריאה מוזכרים כמובן שלושת הרגלים ועוד כמה פרטים הקשורים בהם אך תחילתה של הקריאה בדו שיח בין משה לקב"ה אודות רצונו של משה לראות את פני ה' , כלומר: להגיע להבנה העמוקה והנסתרת של ה' בעולם ובכלל. בקשה זו נענית כמובן בשלילה ומתוך הדברים עולים שני ביטויים מפורסמים " כי לא יראני האדם וחי" וכן " וראית את אחורי ופני לא יראו". משה אם כן יוצא משיחה זו כשחצי תאוותו בידו: אין הוא יכול לחזות בפניו של ה' אבל הוא יכול לראות את הצד האחורי שזה זהוי חלקי ולא וודאי ולא מלא של מהות ה' כשם שכאשר אנו רואים את עורפו של אדם אין זה מאפשר לנו לזהותו באופן מוחלט.
מה לכל דיאלוג זה ולקריאה של חוה"מ פסח? לכאורה אין כל קשר.
אם נזכור ונשחזר את אופיו של ליל הסדר שאך זה חלף נוכל להתחיל לעמוד על החיבור בין השניים.
ליל הסדר התאפיין במוטיב אחד מרכזי של שאלה וחקירה ונסיון להבין לעומק, ככל שניתן, את כל מרכיבי החג, את מהות היציאה ממצרים ואת טעמי מצוות החג ומנהגיו. כל מהותו של ליל הסדר הוא לעורר את הילידים לשאול ואתנו לחקור ולהעמיק ע"מ שנוכל לתת תשובות. ועל כן באה הקריאה של השבת שאחרי ומלמדת אותנו שיש לכל השאלות והחקירות הללו איזה שהוא גבול, יש דברים שלא נוכל להבין ולקור אותם עד הקצה , כגון ראיית פני אלוקים.משתמע מכאן שתוכן הקריאה בא לאזן במעט את החריגה שאפיינה את ליל הסדר בכל הנוגע ליכולת האדם לחקור ולדרוש את ה' ואת פעולותיו בעולם.
הפסוק החותם את הקריאה טומן בחובו את אחד המשפטים הידועים והמפורסמים המשמשים לאחת ממצוות הלא תעשה המוקפדות ביותר וזהו המשפט "לא תבשל גדי בחלב אימו"המוזכר בתורה שלוש פעמים וממנו למד רש"י :
"אזהרה לבשר וחלב...אחד לאכילה,ואחד להנאה ואחד לאיסור בישול"(שמות, ל"ד,כ"ו, רשי, ד"ה "לא תבשל גדי").
האם גם לימוד זה נקשר בחג הפסח? ל"ד בהחלט כן. ע"מ לעמוד של הקשר יש צורך להבין מדוע בכלל נלמד איסור חלב ובשר דווקא בדרך של גדי וחלב אימו. ע"פ אבן עזרא יש במעשה זה מרכיב של אכזריות שהתורה מנסה לחנך אותנו להתרחק ממנו, כמו גם באיסור להקריב בהמה וילדיה בואותו יום (" אותו ואת בנו") וכמו גם מצוות שילוח הקן.
מוטיב נוסף שעולה מקריאת ההגדה הוא האכזריות שאפיינה את פרעה ואת העם המרי הן בעבודות הפרך והן בהרג השיטתי של תינוקות המושלכים ליאור או משתמשים כלבנים בעודם בחיים בפרמידות שבנו בני ישראל.הביטוי "וירעו אותנו המצרים" נדרש ע"י ר' משה אלשיך בכך שמצרים עשו אותנו רעים שכן כשאתה בתוך הוויה של רוע משהו ממנו עשוי להידבק בך.כנגד כל האזריות והורע הזה בא הציויי של " לא תבשל גדי בחלב אימו" כדי להזכיר ,לחדד ולהפנים בנו את ההכרה שהתורה שואפת להביא את האדם לידי רחמנות ולהרחיקו מהאכזריות.
יוצא אם כן מהקטע הפותח ומהמשפט החותם את הריאה של שבת חוה"מ שאע"פ שאינם קשורים בהבנה הבסיסית לחג הפסח הרי שהם מהווים נדבך נוסף ומאזן לתכנים העולים מליל הסדר ואולי משום כך בחר מסדר הקריאה בתורה לעטוף את מצוות שלושת הרגלים בתכנים אלו ובכך להדגיש שלכל מטבע יש 2 צדדים, לעיתים יש צורך להדגיש צד אחד אך אין להתעלם מן המד השני, זה המאזן אותו.

פסח: הגדה זו על שום מה

1. "...ולבן ביקש לעקור את הכל"- מה עניינו של לבן בהגדה של פסח?
2. "...ויאמינו בה' ובמשה עבדו" מדוע הוזכר משה, הגיבור הראשי של יציאת מצרים, רק פעם אחת בהגדה ?

מבין כל הדמויות המוזכרות בהגדה של פסח עולה דמות אחת, המוזכרת במרכז ההגדה ואשר הקשר בינה לבין סיפור יציאת מצרים נראה על פניו רופף למדי וזוהי דמותו של לבן. מה לנוכל זה, על אף היותו הסבא רבא שלנו, לסיפור יציאת מצרים? בעל ההגדה משווה בינו לבין פרעה אך האם חסרים דמויות שליליות אחרות הקרובות יותר לסיפור ההגדה מאשר לבן הארמי?
וכך מופיע בהגדה:
"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו.שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל"
על מנת לענות על שאלה זו יש לברר תחילה את מטרתה של ההגדה של פסח. האם כל המטרה היא רק לספר את סיפור יציאת מצרים? מהו המסר לדורות היוצא מתוך ההגדה?
אין ספק שלהגדה של פסח יש מסר על דורי, חוצה זמנים וחובק כל יהודי באשר הוא נמצא והראייה הפשוטה מתוך פשט ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".בכל דור ודור ההגדה מדברת אל כולם.מהי אם כן תכלית ההגדה?
"והנה יסוד הפסח הוא על הכרת טובה, כדכתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פָסח על בתי בני ישראל במצרים'. על כן צריך להגדיל ולהרחיב זאת ההכרה, שהיא המשובחת שבהרגשות האנושיות, בכל האפשרי. ומזה נלמוד דהוא הדין כל מצוותיה של תורה בכולן [בכללן] נוסדו על הכרת הטובה הכללית להש"י יוצרנו ב"ה"("מאורות הראי"ה", "הגדה של פסח", עמ' קצט).
ע"פ הרב קוק זצ"ל התכלית של חג הפסח , וההגדה כטקסט המכונן שלו,היא להביא את האדם להכרה בטובות שעשה לנו ה' בעבר בהווה ומן הסתם בעתיד.כלומר, הגיבור הראשי של ההגדה הוא ה' ( הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא שליח). מתוך זה ברור שה' הוא זה שמצילנו מהעומדים להשמידנו בכל דור : הן בצד הגשמי כמו פרעה בשעתו והמן בדורו והן בצד הרוחני כמו לבן בזמנו או אנטיוכוס בדורו. בכל דור ודור עמדים עלינו להשמידנו- גשמית ורוחנית- והקב"ה מצילנו מידם.
מה ביקש פרעה? לגזור על הזכרים ,שכן פחד מהריבוי של עם ישראל.( הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו)
מה ביקש לבן? לעקור את הכל, את התוכן, את הצד הרוחני שבעם ישראל המתגבש.
פרעה מייצג את האוייב הנלחם ב"רוב" ולבן -מייצג את אויב ה"כל".נעמיק לרגיע לפשר מילים אלו.
המילה "כל" מכילה 2 אותיות מאמצע הא"ב - האות כ' מסיימת את ה-11 אותיות הראשונות והואות ל' פותחת את ה-11 האחרונות. בכך מייצגת המילה את המכלול השלם של כל האותיות כל הא"ב על רגל אחת( בעצם שניים: כ ו-ל)
המילה רב מייצגת אותיות של כפל ר' היא כפל של מאות ( מאתיים בגימטריה) ו-ב היא כפל של אחדות ( שתיים בגימטריה). לכן מילה זו ( כמו המילה בכר, ע"פ הסבר של הגאון מווילנא) מייצגת ריבוי וכפל.
לבן ביקש "לעקור" את עם ישראל מהשורש, להחזיר את הכל לדף "לבן" שמנוכר לשורשיו.
את העימות בין "רב" ל"כל" פגשנו כבר בפרשת "וישלח": כאשר יעקב ועשיו נפגשים , עשיו אומר לאחיו "יש לי כל"- יש לי ריבוי, אין לי צורך במתנות. ומה עונה לו יעקב? "יש לי כל" יש לי מכלול שלם של צד גשמי ורוחני שמחוברים האחד לשני היטב. לבן אמנם ביקש לעקור את ה"כל" הזה אבל לא עלה בידו.כעת ברור מדוע לבן הארמי מוזכר: הוא אב טיפוס לכל המבקשים להשמיד את הצד הרוחני שבעם ישראל בעוד פרעה הוא אב טיפוס למבקשי ההשמדה הגשמית, בכל דור ודור. ביחד הם הם מייצגים את כל המבקשים להשמידנו בכל דור ודור אבל מאחר ותכלית ההגדה היא הכרתנו בטוב שעושה לנו הקב"ה הרי ש:"... והקב"ה מצילנו מידם".

כעת , משראינו מיהו הגיבור והדמות המרכזית העומדת בלב ההגדה, המצילה אותנו בכל דור ודור , אפשר להבין מדוע שמו של משה כמעט שלא מוזכר. הרי הוא הדמות האנושית המובילה בסיפור יציאת מצרים אך זהו לב העניין: הוא הדמות האנושית אך ההגדה באה למרכז את הדמות העל אנושית- הקב"ה- כגיבור הבלעדי של העם היהודי בכל דור ודור. אמנם אנו עוסקים בסיפור יציאת מצרים אך הכיוון הוא ל"כל דור ודור" וממילא יש חשיבות להעמדת כל שאר הבריאה- אפילו משה רבנו גדול הנביאים- בצילו של הקב"ה והכל מתגמד לעומתו ולכן גם כשמשה מוזכר הוא מוזכר כדרך אגב כ"משה עבדו" ( של ה').
כל עוד עם ישראל בכלל וכל יהודי בפרט יודע לשמור על הקשר בין הכמות לאיכות, בין ה"כל" ל-רב", בין רוחני לגשמי, הרי שמובטח לו שהקב"ה מצילו מידם של המבקשים לאבדו, בכל דור ודור ועל כך אנו מצווים להודות לה' בכל יום, ובכל זמן.

פרשת צו ושבת הגדול: כבוד האדם וחירותו

יִתַּמוּ חֳטַאִים

מִן הֳאָרֶץ,

וּרְשָעִים עוֹד

אֵינָם

(תהילים ק"ד,ל"ה)

1. מדוע ציוותה התורה להקריב את העולה , החטאת והאשם באותו מקום?
2. שבת הגדול: מדוע ציוותה התורה על לקיחת השה כבר ב-י בניסן ולא בסמוך להקרבתו בי"ד בניסן?

לאחר יריית הפתיחה וקריאת הכיוון של פרשת "ויקרא", מתחילה התורה בירידה לפרטים והסוגים השונים של הקרבנות תוך כדי ציון פרט מעניין החוזר ונשנה בקורבן האשם ובקרבן החטאת:
"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו,י"ח)
וכמה פסוקים אח"כ שוב:
"במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם"(שם, ז, ב)
האמנם היה חוסר במקום במקדש? (במשכן עוד ניחא שאפשר להבין) ואם כן, מדוע זבח השלמים לא הוקרב גם הוא באותו המקום?
את התשובה לתמיהה זו נותן הירושלמי:
"ולמה כן? אמר ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש: כדי שלא לפרסם את החוטאים" (ירושלמי,יבמות,פרק ח' הלכה ג')
התורה חסה על כבודם של הרשעים הרוצים לשוב בתשובה ולהקריב קרבן ולכן קבעה שעל מנת שלא לחשוף את קלונם ועברם יוקרב קרבנם באותו מקום בו מוקרב קרבן העולה אשר בא לעיתים כקרבן נדבה ולעיתים ככפרה על הרהורי עבירה.יש לשים לב גם לתנא האומר זאת: ר' שמעון בן לקיש הלא הוא ריש לקיש שידוע שהיה ראש של חבורת שודדים שחזר בתשובה והפך לאחד מגדולי הדור , מי כמוהו מבין לליבם של החוזרים בתשובה.
דווקא מתוך תובנה זו הבאה לשמור על כבודו של האדם מתחדדת ועולה קושיה אחרת, הקשורה דווקא בנס הגדול על שמו נקראת השבת "שבת הגדול": מדוע בכלל היה צורך בנס זה לפיו מצריים ראו את אלילם- הטלה- נגרר ברחוב הראשי של מצרים בדרכו להיות קרבן והם אינם פוצים פה כנגד זה? מדוע היה צורך לצוות על החזקת השה שיועד לקרבן פסח כבר מהעשירי בפסח במשך ארבעה ימים? האין זו התעללות והתאכזרות כלפי אותו שה "תמים" שהוחזק ארבעה ימים בבית הישראלים טרם הקרבתו?
אלא שכאן אולי ניתן ללמוד את ההבדל הגדול: כל מטרת קרבן הפסח היתה להקריב את האלוה של מצרים, הטלה. בעצם הקרבתו היתה הכרזה על כך שה' הוא האלוקים ולא הטלה אותו עבדו המצרים.לשם מטרה זו- מלחמה בסמל העבודה הזרה- התורה לא חסה על כבודו של הטלה. מה שעמד בראש מעייניה הוא ביטול וזילות כבודו של הסמל השלילי אליו עבדו מצריים.זהו אם כן ההבדל הגדול בין שמירת כבוד האדם לרמיסת כבוד הסמלים השליליים המגולמים בעבודה זרה לסוגיה.
הגמרא במסכת ברכות מספרת לנו סיפור מחכים על ברוריה, אשתו של ר' מאיר:
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהילים קד) יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"
תירגום (ע"פ שטיינזלץ על ברכות): אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה , היה מבקש ר' מאיר עליהם רחמים שימותו.אמרה לו לר' מאיר ברוריה אשתו: מה דעתך? בגלל שכתוב "יתמו חטאים מן הארץ", האם כתוב חוטאים? חטאים כתוב.והמשך לסופו של הפסוק: "ורשעים עוד אינם"כיון שיתמו חטאים כיצד אפשר שיהא ורשעים עוד אינם? אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וממילא יתקיים "ורשעים עוד אינם".(ר' מאיר) ביקש עליהם רחמים- וחזרו בתשובה .(ברכות י ע"א)
הסיפור הזה בא ללמדנו מסר חשוב ומרכזי: התורה לא חפצה במותם של הרשעים אלא במותו של הרשע. משום כך היא מצווה מצד אחד בחיסול כל סממן של עבודת הרשע- העבודה הזרה לטלה ומצד שני חסה מאוד על כבודם של הרשעים המבקשים לחזור בתשובה ומסתירה את עוונם ע"י הקרבת הקורבן שלהם באותו מקום בו מקריבים קרבנות מסוג אחר.
כבודו של האדם מחד ומאידך-חירותו של העם המתנתק מפולחן העבודה הזרה שעטפה אותו התרבות המצרית הם העומדים בלב העניין. שמרו על כבודו של החוזר בתשובה ורמסו את כבודו של הסמל המייצג את ההיפך של החזרה בתשובה הלא היא העבודה ופולחן האלילות של מצריים.רק כך יתמו החטאים וסמליהם ומצד שני -רשעים עוד אינם שכן יחזרו בתשובה שלמה מבלי שיפגע כבודם .