יִתַּמוּ חֳטַאִים
מִן הֳאָרֶץ,
וּרְשָעִים עוֹד
אֵינָם
(תהילים ק"ד,ל"ה)
- מדוע ציוותה התורה להקריב את העולה , החטאת והאשם באותו מקום?
- שבת הגדול: מדוע ציוותה התורה על לקיחת השה כבר ב-י בניסן ולא בסמוך להקרבתו בי"ד בניסן?
"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו,י"ח)
וכמה פסוקים אח"כ שוב:
"במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם"(שם, ז, ב)
האמנם היה חוסר במקום במקדש? (במשכן עוד ניחא שאפשר להבין) ואם כן, מדוע זבח השלמים לא הוקרב גם הוא באותו המקום?
את התשובה לתמיהה זו נותן הירושלמי:
"ולמה כן? אמר ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש: כדי שלא לפרסם את החוטאים" (ירושלמי,יבמות,פרק ח' הלכה ג')
התורה חסה על כבודם של הרשעים הרוצים לשוב בתשובה ולהקריב קרבן ולכן קבעה שעל מנת שלא לחשוף את קלונם ועברם יוקרב קרבנם באותו מקום בו מוקרב קרבן העולה אשר בא לעיתים כקרבן נדבה ולעיתים ככפרה על הרהורי עבירה.יש לשים לב גם לתנא האומר זאת: ר' שמעון בן לקיש הלא הוא ריש לקיש שידוע שהיה ראש של חבורת שודדים שחזר בתשובה והפך לאחד מגדולי הדור , מי כמוהו מבין לליבם של החוזרים בתשובה.
דווקא מתוך תובנה זו הבאה לשמור על כבודו של האדם מתחדדת ועולה קושיה אחרת, הקשורה דווקא בנס הגדול על שמו נקראת השבת "שבת הגדול": מדוע בכלל היה צורך בנס זה לפיו מצריים ראו את אלילם- הטלה- נגרר ברחוב הראשי של מצרים בדרכו להיות קרבן והם אינם פוצים פה כנגד זה? מדוע היה צורך לצוות על החזקת השה שיועד לקרבן פסח כבר מהעשירי בפסח במשך ארבעה ימים? האין זו התעללות והתאכזרות כלפי אותו שה "תמים" שהוחזק ארבעה ימים בבית הישראלים טרם הקרבתו?
אלא שכאן אולי ניתן ללמוד את ההבדל הגדול: כל מטרת קרבן הפסח היתה להקריב את האלוה של מצרים, הטלה. בעצם הקרבתו היתה הכרזה על כך שה' הוא האלוקים ולא הטלה אותו עבדו המצרים.לשם מטרה זו- מלחמה בסמל העבודה הזרה- התורה לא חסה על כבודו של הטלה. מה שעמד בראש מעייניה הוא ביטול וזילות כבודו של הסמל השלילי אליו עבדו מצריים.זהו אם כן ההבדל הגדול בין שמירת כבוד האדם לרמיסת כבוד הסמלים השליליים המגולמים בעבודה זרה לסוגיה.
הגמרא במסכת ברכות מספרת לנו סיפור מחכים על ברוריה, אשתו של ר' מאיר:
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהילים קד) יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"
תירגום (ע"פ שטיינזלץ על ברכות): אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה , היה מבקש ר' מאיר עליהם רחמים שימותו.אמרה לו לר' מאיר ברוריה אשתו: מה דעתך? בגלל שכתוב "יתמו חטאים מן הארץ", האם כתוב חוטאים? חטאים כתוב.והמשך לסופו של הפסוק: "ורשעים עוד אינם"כיון שיתמו חטאים כיצד אפשר שיהא ורשעים עוד אינם? אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וממילא יתקיים "ורשעים עוד אינם".(ר' מאיר) ביקש עליהם רחמים- וחזרו בתשובה .(ברכות י ע"א)
הסיפור הזה בא ללמדנו מסר חשוב ומרכזי: התורה לא חפצה במותם של הרשעים אלא במותו של הרשע. משום כך היא מצווה מצד אחד בחיסול כל סממן של עבודת הרשע- העבודה הזרה לטלה ומצד שני חסה מאוד על כבודם של הרשעים המבקשים לחזור בתשובה ומסתירה את עוונם ע"י הקרבת הקורבן שלהם באותו מקום בו מקריבים קרבנות מסוג אחר.
כבודו של האדם מחד ומאידך-חירותו של העם המתנתק מפולחן העבודה הזרה שעטפה אותו התרבות המצרית הם העומדים בלב העניין. שמרו על כבודו של החוזר בתשובה ורמסו את כבודו של הסמל המייצג את ההיפך של החזרה בתשובה הלא היא העבודה ופולחן האלילות של מצריים.רק כך יתמו החטאים וסמליהם ומצד שני -רשעים עוד אינם שכן יחזרו בתשובה שלמה מבלי שיפגע כבודם .
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה