צו:תכליתו של הבגד

1. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר- מהם הבגדים האחרים?
2.קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת (ח,ב)- מדוע זכו הבגדים להיות שקולים לאהרון ובניו ולהופיע ראשונים ברשימת החפצים שיש לקחת?

דגש רב שמה התורה בפרשת תצוה ובפרשת צו על בגדיו של הכהן בפרט והכהן הגדול בכלל, דגש הבא לידי ביטוי בתיאור דקדקני של כל חלקי הלבוש ובשימוש שיש לעשות בהם, מתי ללובשם ומתי להסירם.בפתח פרשת צו מתארת התורה שכאשר יש להוציא את הדשן מחוץ למחנה על הכהן להחליף את בגדיו ל"בגדים אחרים", מהם אותם בגדים אחרים? את זה התורה לא מפרטת וזאת משום שהדגש הוא על המילה "אחרים" ולא בגדי הכהונה בהם הוא משמש בעבודת המקדש, מעין מדי ב'.כך מבאר תנא דבי ר' ישמעאל את הדברים:
בגדים שבישל בהם קדרה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו (שבת, קי"ד,א)
הווה אומר שיש להפריד בין הלבוש בו מבצעים את המלאכה וההכנות לבין הלבוש בעת השלמת המשימה- מזיגת הכוס לרבו.מכאן גם הביאו ראיה לכך שיש להחליף בשבת את הבגדים ללבוש נאה יותר.היחס אל הבגדים, לכאורה סממן חיצוני, והפוקוס הניתן להם אינו אופייני לדרכה של התורה הבאה להעמידנו על עומקה של המציאות.במיוחד הדברים באים לידי ביטוי בטקס הכתרת אהרון ובניו לכהנים, שם מקבלים הבגדים מעמד כמעט שווה לאהרון ובניו שכן הם נמנים ברשימת הדברים שעל משה לקחת ("קח את אהרון ובניו אתו ואת הבגדים...") ולא עוד אלא שהם מופיעים ראשונים ברשימה, מה פשר הדבר?כך מפורש הדבר במדרש:
"שהם הבגדים כבודו של אדם.בן סירא אומר: הדר אלוקים בני אדם והבגדים מכבדים את האדם. מעשה בחסיד אחד כשהיה עולה מן השוק היה נוטל בגדיו ומקפלם .אמרו לו: כמה תלמידים יש לך ובני בית לקפלם? אמר להם: הבגדים מכבדים אותי בשוק, אף אני מכבד אותם בבית כמו שנאמר :"כי מכבדי אכבד"(שמואל א ,ב)" [מדרש ילמדנו]
המדרש מעמיד את הבגדים במקומם כאמצעי לשמירה על כבודו של האדם וממילא מובן כעת מדוע מושם עליהם דגש בכל הקשור בכהנים: הכהן מייצג את כל העם ( במיוחד הכהן הגדול ביום הכיפורים) וממילא עליו להתלבש כראוי ובאופן מכובד שכן אין זה לכבודו אלא לכבוד כל העם כולו.
יוצא אם כן שבכל מקום בו תיארה התורה את עניין הבגדים ונתנה דגש עליהם לא עשתה כן לכבודם אלא לכבוד לובשם ולכבוד העם אותו הוא מייצג בעבודתו.כאשר אנו רואים בבגד אמצעי בלבד ולא מטרה בפני עצמה הרי שאנו מכבדים אותו באופן ובצורה הראויים לכך.

צו ושבת הגדול: זריזין מקדימים

1."צו את אהרון"-אין צו אלא לשון זירוז (רש"י)- מה צורך היה בזירוז הגדול דווקא בקורבן העולה?
2."וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַ-י-ה-וָ-ה"- מה הצורך בחיפזון הגדול? ומדוע לא יכלו להמתין עוד כמה רגעים בהכנת הלחם -הצידה לדרך וממילא היה כבר טופח ?

לשון "צו" הינה יוצאת דופן וכמעט שאינה מופיעה בתורה.מקום נוסף בו נוקטת התורה בלשון צו:
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויקרא כד,ב)
בשל חריגות השימוש בלשון זו מביא לנו רש"י את המחלוקת בין ר' שמעון לתנא קמא ובעצם מחבר בין 2 הדעות לפירוש אחד וזו לשון רש"י:
"אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (רש"י,ויקרא,ו,ב)

יש צורך מיוחד לזרז את הכהנים בקורבן העולה משום שבניגוד לשאר הקרבנות אין הם מקבלים עבורם חלקים מן הקרבן הזה (פרט לעור) אלא כולו עולה לה' וממילא יש חשש שיבואו להתעצל בטיפול בקרבן הזה ועל כן יש צורך לזרזם.מכאן אנו למדים שיש צורך בזירוז בכל מקום בו עשוי להיות חוסר במוטיבציה ועניין לבצע את הפעולה.
קרבן הפסח נאכל בחיפזון וגם המצות שאפו ב"י נאפו בחיפזון ובבהילות. מדוע כל החיפזון? מדוע לא יכלו להתמהמה עוד קצת, סוף כל סוף המתינו לרגע הזה מאות שנים , האם עוד רגע אחד של התעכבות היה ממסמס את הכל?
יציאת ב"י ממצרים אינה דבר של מה בכך, מצרים היתה סגורה ומסוגרת ואף לא עבד אחד הצליח לחמוק ממנה והנה פרעה בכבודו ובעצמו משלח את כל עם העבדים המהווה את הבסיס הכלכלי האיתן של ממלכתו.זהו חלון הזדמנות קצר שנפתח ואסור היה לבזבזו, אסור היה להמתין אף לא רגע מיותר וכפי שאכן התברר בדיעבד פרעה אכן חזר בו בסופו של דבר ויצא למרדף אחר עם העבדים הנמלט.החיפזון , הבהילות והזריזות מאפיינים את יציאת מצרים ללמדך עד כמה לזמן יש משמעות וכל רגע של חירות הינו יקר ערך ודווקא עם העבדים, שהיה משועבד לזמנים שהקציבו מצרים, צריך לחנך את עצמו שמעתה הזמן בידו ולכן גם נצטוו לקדש את הזמן -"החודש הזה לכם ראש חודשים".גם ביציאת מצרים יש מקום לחשוש שלא היתה מוטיבציה מלאה לצאת במהירות שכן היה עליהם להותיר מאחור רכוש, במיוחד הנייח, וזיכרונות. הראיה לכך היא כמובן ההתרפקות של ב"י בכל הפעמים בהם התלוננו אל משה ("זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם").
הזירוז שניתן לב"י ביציאת מצרים כמו גם הזירוז שניתן לכהנים בעניין קורבן העולה עניינו אחד: במקרים בהם המוטיבציה אינה במלואה ,ולא משנה מאיזו סיבה, יש צורך בציווי מיוחד לכך, בלשון מיוחדת ובדגש מיוחד ע"מ לעורר את האדם לבצע את הציווי ולהרגילו לכך וממילא בשלב מסויים כבר יגיע למדרגה זו מכח ההרגל והרצון הפנימי שבו שכן זריזין מקדימים למצוות.

פסח: אחד מי יודע

1."אחד עשר כוכביא"- מדוע קיבלו 11 הכוכבים מחלום יוסף מעמד כה מיוחד עד שהם עומדין בין 10 הדיברות ל-12 השבטים?
2."אילו היה שם לא היה נגאל"- אם הוא אכן רשע עד כדי כך שלא ראוי היה להיגאל מדוע יש לקרבו ולדבר גם אליו?

ליל הסדר מהווה את יריית הפתיחה במסלול שהחל ביציאת מצרים ובא אל שיאו במתן תורה וככזה עליו לשמש הכנה למעמד הנשגב והחד פעמי על הר סיני.שולחן הסדר משמש אמצעי מוביל לקירוב בין חלקי המשפחה השונים ולאחדות משפחתית שהיא הבסיס לאחדות של העם כולו.
מה מסמלים, אם כן, 11 הכוכבים בחלומו של יוסף? חידוש יפה שמעתי מאת הרב אורי שרקי ולפיו כאשר שמע ראובן (המנודה בעקבות מעשה בלבול יצועי אביו ) את חלומו של יוסף, רווח לו שכן התברר לו שלעתיד לבוא הוא יחזור להיות כאחד מהשבטים ויוסר ממנו הנידוי שכן 11 כוכבים-אחים ישתחוו ליוסף.משום כך כאשר שמע על העלמות יוסף אמר : "הילד איננו ואני- אנא אני בא" הווה אומר אם אכן יוסף מת הרי שחלומו לא יתגשם ולכן ראובן חוזר למצב הנידוי וההרחקה ממשפחת יעקב וממילא אינו יודע אנא הוא בא.11 הכוכבים מסמלים אם כן את היסוד והבסיס לאפשרות של 12 השבטים שכן רק אחרי החזרת ראובן לחיק המשפחה וביטול הנידוי נוצר הבסיס לשלמות המשפחתית של 12 השבטים.11 הכוכבים ומה שעומד מאחריהם הם הבסיס לאחדות המשפחה שהיא הבסיס לאחדות העם.
הבן הרשע אכן זוכה מבעל ההגדה לביקורת נוקבת עד כדי הביטוי הקשה "אילו היה שם לא היה נגאל" ובכל זאת התורה מנחה אותנו לדבר גם אליו ומקומו בשולחן הסדר לא נפקד.הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בעובדה שבסופו של דבר הוא לא "שם"- במצרים ולכן בשולחן הסדר הנינוח עוד יש סיכוי להצילו מדעותיו ולהשיבו אל המשפחה והמסורת.הוא אמנם מוציא עצמו מן הכלל ואם היה במצרים אכן לא היה נגאל אך כעת יש הזדמנות פז לקרבו ואסור לפספס את ההזדמנות.בניגוד לבן החמישי- זה שכלל לא מגיע אל הסדר- יש ברשע איזה שהוא זיק נעלם שבזכותו הוא מתייצב לשולחן הסדר וכל שיש לעשות הוא להגדיל את אותו ניצוץ ולהוליך אותו אל הדרך הנכונה.זו גם הסיבה שההגדה נוקטת בלשון הארוכה "אחד חכם ואחד רשע ואחד וכו'" ללמדך שבין אם הוא רשע ובין אם הוא חכם ובין אם הוא תם או אינו יודע לשאול לכולם מכנה משותף אחד- כולם הם תחת ההגדרה "בנך" ועל כן חובה להעביר להם את מסריו של הערב הזה, כמובן כל אחד לפי דרכו, דעתו ומידת תפיסתו ונכונותו.
ליל הסדר נועד ליצור את הבסיס לאחדות של "נעשה ונשמע" במעמד הר סיני, אחדות זו תיתכן רק ע"י קירוב רחוקים מתוך המשפחה, נקודת החיבור בין מעמד הר סיני המיוצג ע"י 10 הדיברות ובין אחדות העם המיוצגת ע"י 12 השבטים היא אכן אותם 11 כוכבים הכוללים גם את ראובן שטעה ולהבדיל גם ע"י הכללת וקירוב הבן הרשע המרוחק מצד אחד ממסורותו ומצד שני אינו מנותק ממנה. ייעודו של ליל הסדר הוא לקרבו ע"מ שלעתיד לבוא יהפוך ויהיה הבן החכם ובכך יסייע לאחדות העם המאמין המגיע למדרגת "נעשה ונשמע".

פקודי: הפרטים הקטנים והתמונה הגדולה

1.מה טעם לפירוט המאזן הכספי של התרומות ומדוע פרט משה דווקא אודות תרומות הכסף ולא הזהב?
2.מה טעם חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן שכבר תוארו לפרטיהם בפרשיות הקודמות?

פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות עוסקת בתחילתה בדו"ח המסכם והמפורט של משה על המימוש שנעשה בכספי התרומות של בני ישראל ומוסבר במדרש שמשה רבנו נתן פירוט זה על מנת שלא יבואו לשונות רעות ויטענו שלקח מן התרומות לצרכיו האישיים ועל כן , על אף שמדובר במשה רבנו, אין הוא חסין מהביקורת וגם הוא נותן פירוט מלא על הנעשה בכספים ומקשה האבן עזרא בשם הרס"ג על כך שדווקא בתרומות הכסף יש פירוט רב מה שאין כן בתרומות הזהב ואחד ההסברים לכך הוא שתרומות הכסף הלא הם ממחצית השקל שכולם נצטוו לתת מה שאין כן בתרומות הזהב "כל נדיב לב שנדבו לבו ומכאן ההבדל המהותי בין 2 התרומות : תרומות שבאו מכלל הציבור תמיד ימצא מי שיעלה את החשד שהכסף לא הגיע ליעדו מה שאין כן בתרומות הזהב שיצאו מהלב באופן מלא ולכן גם סמכו ובטחו במשה וממילא לא היה צורך בפירוט הדקדקני.
הרב יעקב אריאל שליט"א מסב את תשומת הלב לכך שהתורה חוזרת על כל פרשת המשכן וכליו ובגדי הכהונה ובעצם ניתן היה לסכם כמעט את כל הפרשה בפסוק אחד :"ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה",מה מטרת הפירוט הדקדקני החוזר על עצמו בשנית? הרב מסביר שכל רעיון זוכה להתלהבות בתחילת דרכו ולדעיכה איטית לפעמים כאשר מתחילים לממש אותו.ידוע גם שיש תמיד פער בין תוכניות המתאר והתכנונים והכוונות לבין הביצוע בפועל של כל מפעל גדול כמו הקמת מבנים וכיוצא בזה.באה התורה ללמד אותנו שיש להיצמד להבטחות, לכוונות הראשונות ולשמר את הנכונות המלאה הממלאת אותנו בשלב התכנון ולא לתת לחלק מהכוונות והתוכניות לדעוך. זה מה שקרה בהקמת המשכן : כל תו ותג שציווה ה' את משה אכן בוצע בדייקנות ובדקדקנות, בלי לעגל פינות ובלי לחפף בקצוות.כך היה בהקמת המשכן וכך ראוי שיהיה בכל מטרה נעלה שהיא: הקטנת הפער בין הכוונות לביצוע עד כיד ביטול לחלוטין של פער זה. החשיבות של כניסה לפרטים הקטנים עולה משני חלקי הפרשה- הן בדו"ח הפרטני של משה רבנו כלפי ב"י והן במילוי כל הפרטים הכרוכים בהקמת המשכן והדבר בא להזכיר לנו את אשר אמר הפילוסוף ניטשה "אלוקים נמצא בפרטים הקטנים", אל לנו לזלזל בהם כי מהפרטים הקטנים מורכבת התמונה הגדולה.
ספר שמות היה ספר שעסק בתחילתו בהרבה תקוות והבטחות "והוצאתי והצלתי וגאלתי וכו'".כשם שעם ישראל קיים את כל הציוויים הקרושים בהקמת המשכן כך מובטח לנו בהקב"ה יקיים הבטחותיו לגאולת עם ישראל בדקדוק ובאופן מלא אכי"ר.

ויקהל: תרומה לצרכי ציבור

1."קחו מאיתכם תרומה לה'"- קחו זכות לעצמכם,קחו ברכה לאנשי ביתכם.(מדרש אגדה)- והלא אנו מצווים על מתן בסתר?
2."ויעש בצלאל".."ויעש...ויעש.." –וכי לבדו עשה בצלאל את כל כלי המשכן?

פרשת ויקהל עוסקת במלאכת המשכן וכליו ובתרומות שהביאו בני ישראל לצורך הקמתו.הציווי מאת ה' הוא "קחו מאיתכם תרומה לה'" ומובא במדרש אגדה :"קחו זכות לעצמכם, קחו ברכה לאנשי ביתכם".הרשב"א פסק בעקבות פסוק זה שמצווה לפרסם ברבים את שמות התורמים לצרכי ציבור.בעל ה"פרדס יוסף" מסביר כי פסק זה אינו סותר את הפסוק "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כ"א,יד) שכן בכל הקשור במתן צדקה אכן מוטב לתת בסתר כדי לא להעליב את המקבל אך בכל הקשור במתן תרומה יש מצווה לפרסם זאת על מנת לעודד את הקהל הרחב ללכת בדרכו של התורם.זו הסיבה שהמדרש דורש את המילה "קחו" במשמעות של לקיחת הברכה והפרסום לטובת נותן התרומה וזאת על מנת לעודד את הציבור לקחת חלק בתעשיית התרומות.
בכל הקשור בעשיית כלי המשכן חוזר ונשנה הביטוי "ויעש" המוסב על בצלאל, הארכיטקט הראשי, אף על פי שלא לבדו עשה בצלאל את מלאכת המחשבת ומדוע בכל זאת זכה לכל הקרדיט?אלא מסביר רש"י שמשום שבצלאל נתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים ,נקראת על שמו.כלומר, בצלאל טרוד ועסוק בעשייה ונותן לשם כך את מלוא כוחו ומרצו והקב"ה ,בוחן כליות ולב, מזהה את מסירות הנפש של בצלאל ולכן מזכה אותו בקבלת הקרדיט כאילו עשה הכל לבדו. שוב יש כאן מסר של חיזוק ועידוד לכל העוסקים במלאכת הקודש לתרום ממרצם,זמנם ויכולתם והשכר- הזכות שתרשם על שמם.
ניתן ללמוד מסר חשוב אודות תרומת ממון או זמן ויכולת לצרכי הציבור והוא שכל מי שתורם לצרכי הרבים זוכה לפרסום ברבים גם אם יברח מפרסום זה , התרומה הגדולה תיזקף לזכותו ותימצא הדרך להודות לו ולהעריך את פועלו ולהביאו לידיעת הציבור כולו.

כי תשא: בנועם ובתקיפות

1."ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמל"- ומה שאלה היא זו והרי ה' הודיעו לסיבת כעסו?
2. ויאמר אליהם: פרקו נזמי הזהב...ויבן מזבח לפני...ויאמר חג לה'- כיצד יתכן שדווקא אהרון החטיאם ולא הניאם מלחטוא?
בלב ליבה של פרשת כי תשא ניצב סיפור חטא העגל ככתם שאינו נמחק.אך לפני 40 יום התחייבו כולם כאחד "נעשה ונשמע" והנה "עשו להם עגל מסכה" כדברי ה' אל משה.משה ואהרון נמצאים בלב ליבם של ההתרחשויות ,כל אחד במערכה נפרדת ולכאורה דווקא ברגעים קשים אלו ניתן לכאורה להקשות על התנהגותם.משה פותח את דברי הסנגוריה שלו על בני ישראל במילים "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" ולכאורה מדובר בשאלה רטורית שהרי ה' הודיעו לסיבת כעסו ומה רוצה משה לומר במילים אלו? אלא שיש לשים לב לסיפא של דבריו ולהבין מזה מה הסנגוריה בדברים אלו "אשר הוצאת מארץ מצרים" אומר משה לה': עם ישראל חי במשך 210 שנים מציאות של עבודה זרה לפסלים ולסמלים ואתה ,הקב"ה,מתפלא על התנהגותם? כלומר משה מציג את הרקע ממנו באו ב"י כנסיבה מקלה בפתח דברי הסנגוריה במשפט הבזק שעורך הקב"ה לעם ישראל הנאשם בבגידה.כעת ניתן להבין את דברי משה המגיעים לשיאם במילים :"ואם אין- מחני נא מספרך אשר כתבת".מסירות נפש שכזו אכן נדיר וקשה עד מאוד לראות בכל יום.
ומנגד,למטה, אהרון לכאורה הגורם המחטיא את העם אך כפי שאמרו חז"ל: "כל האומר שאהרון חטא אינו אלא טועה" וע"פ דברי רש"י המבארים את פעולותיו של אהרון אכן נוכל לעמוד על קנקן כוונותיו האמיתיות של אהרון: אהרון מבקש מהעם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" שכן הוא יודע שכך יוכל להרוויח זמן שהרי הנשים לא בנקל יתנו את תכשיטיהן.ואכן הנשים סרבו והגברים נותנים משלהם ואז אהרון מציע לעם לתת לו לבנות את המזבח ומסביר רש"י במילה אחת : "לדחותם", כלומר עד שהוא יבנה את המזבח משה כבר יגיע ואח"כ מכריז אהרון "חג לה' –מחר" ושוב רש"י: "ולא היום,שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו.אהרון אם כן ניסה להרוויח זמן עד בואו של משה ומדוע לא התקומם כנגדם מלכתחילה ולמה לא הוכיחם? מסביר המדרש שלאחר שראה שהרגו את חור שהיה נביא חשש שאם יהרגו גם אותו לא תהיה להם כפרה כמאמר הפסוק באיכה :""אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולכן היה מוכן שיתלה הסירחון בו ולא בהם.עד לאן מגיעה מסירות הנפש!
אהרון ומשה מייצגים אם כן 2 גישות שונות לחינוך העם (ולחינוך בכלל) : תקיפות (כמו גם ב"שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים") ונועם הליכות.לא לחינם קיבל אהרון את הכינוי "אוהב שלום ורודף שלום" ומשה את התואר "רבנו" מלשון תוקף ורבנות.אלא שבמקרה של חטא העגל נדרשה אכן המידה של משה, התקיפות, ע"מ לבער את הנגע בטרם יסחף אחריו את כל העם וכך היה גם על אהרון לנהוג.יוצא אם כן שלעיתים עלינו לצאת מגדרנו, לחרוג מדרכי הנועם, על מנת לחנך וללמד בתקיפות (לאו דווקא בתוקפנות) מהי הדרך הנכונה ומהו המעשה הנכון אך לרוב דרכו של אהרון, עשיית הדברים ברוגע ובפיוס היא עדיין האמצעי הנכון יותר להשגת מטרות חינוכיות ומקרה חטא העגל בא ללמדנו על היוצא מן הכלל שגם אותו יש לזהות ועמו יש לדעת להתמודד.כל מקרה לגופו ובכל מצב יש לזהות את האמצעי הנכון שיש לנקוט.