צו ושבת הגדול: זריזין מקדימים

1."צו את אהרון"-אין צו אלא לשון זירוז (רש"י)- מה צורך היה בזירוז הגדול דווקא בקורבן העולה?
2."וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַ-י-ה-וָ-ה"- מה הצורך בחיפזון הגדול? ומדוע לא יכלו להמתין עוד כמה רגעים בהכנת הלחם -הצידה לדרך וממילא היה כבר טופח ?

לשון "צו" הינה יוצאת דופן וכמעט שאינה מופיעה בתורה.מקום נוסף בו נוקטת התורה בלשון צו:
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויקרא כד,ב)
בשל חריגות השימוש בלשון זו מביא לנו רש"י את המחלוקת בין ר' שמעון לתנא קמא ובעצם מחבר בין 2 הדעות לפירוש אחד וזו לשון רש"י:
"אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (רש"י,ויקרא,ו,ב)

יש צורך מיוחד לזרז את הכהנים בקורבן העולה משום שבניגוד לשאר הקרבנות אין הם מקבלים עבורם חלקים מן הקרבן הזה (פרט לעור) אלא כולו עולה לה' וממילא יש חשש שיבואו להתעצל בטיפול בקרבן הזה ועל כן יש צורך לזרזם.מכאן אנו למדים שיש צורך בזירוז בכל מקום בו עשוי להיות חוסר במוטיבציה ועניין לבצע את הפעולה.
קרבן הפסח נאכל בחיפזון וגם המצות שאפו ב"י נאפו בחיפזון ובבהילות. מדוע כל החיפזון? מדוע לא יכלו להתמהמה עוד קצת, סוף כל סוף המתינו לרגע הזה מאות שנים , האם עוד רגע אחד של התעכבות היה ממסמס את הכל?
יציאת ב"י ממצרים אינה דבר של מה בכך, מצרים היתה סגורה ומסוגרת ואף לא עבד אחד הצליח לחמוק ממנה והנה פרעה בכבודו ובעצמו משלח את כל עם העבדים המהווה את הבסיס הכלכלי האיתן של ממלכתו.זהו חלון הזדמנות קצר שנפתח ואסור היה לבזבזו, אסור היה להמתין אף לא רגע מיותר וכפי שאכן התברר בדיעבד פרעה אכן חזר בו בסופו של דבר ויצא למרדף אחר עם העבדים הנמלט.החיפזון , הבהילות והזריזות מאפיינים את יציאת מצרים ללמדך עד כמה לזמן יש משמעות וכל רגע של חירות הינו יקר ערך ודווקא עם העבדים, שהיה משועבד לזמנים שהקציבו מצרים, צריך לחנך את עצמו שמעתה הזמן בידו ולכן גם נצטוו לקדש את הזמן -"החודש הזה לכם ראש חודשים".גם ביציאת מצרים יש מקום לחשוש שלא היתה מוטיבציה מלאה לצאת במהירות שכן היה עליהם להותיר מאחור רכוש, במיוחד הנייח, וזיכרונות. הראיה לכך היא כמובן ההתרפקות של ב"י בכל הפעמים בהם התלוננו אל משה ("זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם").
הזירוז שניתן לב"י ביציאת מצרים כמו גם הזירוז שניתן לכהנים בעניין קורבן העולה עניינו אחד: במקרים בהם המוטיבציה אינה במלואה ,ולא משנה מאיזו סיבה, יש צורך בציווי מיוחד לכך, בלשון מיוחדת ובדגש מיוחד ע"מ לעורר את האדם לבצע את הציווי ולהרגילו לכך וממילא בשלב מסויים כבר יגיע למדרגה זו מכח ההרגל והרצון הפנימי שבו שכן זריזין מקדימים למצוות.