1."ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמל"- ומה שאלה היא זו והרי ה' הודיעו לסיבת כעסו?
2. ויאמר אליהם: פרקו נזמי הזהב...ויבן מזבח לפני...ויאמר חג לה'- כיצד יתכן שדווקא אהרון החטיאם ולא הניאם מלחטוא?
בלב ליבה של פרשת כי תשא ניצב סיפור חטא העגל ככתם שאינו נמחק.אך לפני 40 יום התחייבו כולם כאחד "נעשה ונשמע" והנה "עשו להם עגל מסכה" כדברי ה' אל משה.משה ואהרון נמצאים בלב ליבם של ההתרחשויות ,כל אחד במערכה נפרדת ולכאורה דווקא ברגעים קשים אלו ניתן לכאורה להקשות על התנהגותם.משה פותח את דברי הסנגוריה שלו על בני ישראל במילים "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" ולכאורה מדובר בשאלה רטורית שהרי ה' הודיעו לסיבת כעסו ומה רוצה משה לומר במילים אלו? אלא שיש לשים לב לסיפא של דבריו ולהבין מזה מה הסנגוריה בדברים אלו "אשר הוצאת מארץ מצרים" אומר משה לה': עם ישראל חי במשך 210 שנים מציאות של עבודה זרה לפסלים ולסמלים ואתה ,הקב"ה,מתפלא על התנהגותם? כלומר משה מציג את הרקע ממנו באו ב"י כנסיבה מקלה בפתח דברי הסנגוריה במשפט הבזק שעורך הקב"ה לעם ישראל הנאשם בבגידה.כעת ניתן להבין את דברי משה המגיעים לשיאם במילים :"ואם אין- מחני נא מספרך אשר כתבת".מסירות נפש שכזו אכן נדיר וקשה עד מאוד לראות בכל יום.
ומנגד,למטה, אהרון לכאורה הגורם המחטיא את העם אך כפי שאמרו חז"ל: "כל האומר שאהרון חטא אינו אלא טועה" וע"פ דברי רש"י המבארים את פעולותיו של אהרון אכן נוכל לעמוד על קנקן כוונותיו האמיתיות של אהרון: אהרון מבקש מהעם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" שכן הוא יודע שכך יוכל להרוויח זמן שהרי הנשים לא בנקל יתנו את תכשיטיהן.ואכן הנשים סרבו והגברים נותנים משלהם ואז אהרון מציע לעם לתת לו לבנות את המזבח ומסביר רש"י במילה אחת : "לדחותם", כלומר עד שהוא יבנה את המזבח משה כבר יגיע ואח"כ מכריז אהרון "חג לה' –מחר" ושוב רש"י: "ולא היום,שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו.אהרון אם כן ניסה להרוויח זמן עד בואו של משה ומדוע לא התקומם כנגדם מלכתחילה ולמה לא הוכיחם? מסביר המדרש שלאחר שראה שהרגו את חור שהיה נביא חשש שאם יהרגו גם אותו לא תהיה להם כפרה כמאמר הפסוק באיכה :""אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולכן היה מוכן שיתלה הסירחון בו ולא בהם.עד לאן מגיעה מסירות הנפש!
אהרון ומשה מייצגים אם כן 2 גישות שונות לחינוך העם (ולחינוך בכלל) : תקיפות (כמו גם ב"שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים") ונועם הליכות.לא לחינם קיבל אהרון את הכינוי "אוהב שלום ורודף שלום" ומשה את התואר "רבנו" מלשון תוקף ורבנות.אלא שבמקרה של חטא העגל נדרשה אכן המידה של משה, התקיפות, ע"מ לבער את הנגע בטרם יסחף אחריו את כל העם וכך היה גם על אהרון לנהוג.יוצא אם כן שלעיתים עלינו לצאת מגדרנו, לחרוג מדרכי הנועם, על מנת לחנך וללמד בתקיפות (לאו דווקא בתוקפנות) מהי הדרך הנכונה ומהו המעשה הנכון אך לרוב דרכו של אהרון, עשיית הדברים ברוגע ובפיוס היא עדיין האמצעי הנכון יותר להשגת מטרות חינוכיות ומקרה חטא העגל בא ללמדנו על היוצא מן הכלל שגם אותו יש לזהות ועמו יש לדעת להתמודד.כל מקרה לגופו ובכל מצב יש לזהות את האמצעי הנכון שיש לנקוט.
2. ויאמר אליהם: פרקו נזמי הזהב...ויבן מזבח לפני...ויאמר חג לה'- כיצד יתכן שדווקא אהרון החטיאם ולא הניאם מלחטוא?
בלב ליבה של פרשת כי תשא ניצב סיפור חטא העגל ככתם שאינו נמחק.אך לפני 40 יום התחייבו כולם כאחד "נעשה ונשמע" והנה "עשו להם עגל מסכה" כדברי ה' אל משה.משה ואהרון נמצאים בלב ליבם של ההתרחשויות ,כל אחד במערכה נפרדת ולכאורה דווקא ברגעים קשים אלו ניתן לכאורה להקשות על התנהגותם.משה פותח את דברי הסנגוריה שלו על בני ישראל במילים "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" ולכאורה מדובר בשאלה רטורית שהרי ה' הודיעו לסיבת כעסו ומה רוצה משה לומר במילים אלו? אלא שיש לשים לב לסיפא של דבריו ולהבין מזה מה הסנגוריה בדברים אלו "אשר הוצאת מארץ מצרים" אומר משה לה': עם ישראל חי במשך 210 שנים מציאות של עבודה זרה לפסלים ולסמלים ואתה ,הקב"ה,מתפלא על התנהגותם? כלומר משה מציג את הרקע ממנו באו ב"י כנסיבה מקלה בפתח דברי הסנגוריה במשפט הבזק שעורך הקב"ה לעם ישראל הנאשם בבגידה.כעת ניתן להבין את דברי משה המגיעים לשיאם במילים :"ואם אין- מחני נא מספרך אשר כתבת".מסירות נפש שכזו אכן נדיר וקשה עד מאוד לראות בכל יום.
ומנגד,למטה, אהרון לכאורה הגורם המחטיא את העם אך כפי שאמרו חז"ל: "כל האומר שאהרון חטא אינו אלא טועה" וע"פ דברי רש"י המבארים את פעולותיו של אהרון אכן נוכל לעמוד על קנקן כוונותיו האמיתיות של אהרון: אהרון מבקש מהעם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" שכן הוא יודע שכך יוכל להרוויח זמן שהרי הנשים לא בנקל יתנו את תכשיטיהן.ואכן הנשים סרבו והגברים נותנים משלהם ואז אהרון מציע לעם לתת לו לבנות את המזבח ומסביר רש"י במילה אחת : "לדחותם", כלומר עד שהוא יבנה את המזבח משה כבר יגיע ואח"כ מכריז אהרון "חג לה' –מחר" ושוב רש"י: "ולא היום,שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו.אהרון אם כן ניסה להרוויח זמן עד בואו של משה ומדוע לא התקומם כנגדם מלכתחילה ולמה לא הוכיחם? מסביר המדרש שלאחר שראה שהרגו את חור שהיה נביא חשש שאם יהרגו גם אותו לא תהיה להם כפרה כמאמר הפסוק באיכה :""אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולכן היה מוכן שיתלה הסירחון בו ולא בהם.עד לאן מגיעה מסירות הנפש!
אהרון ומשה מייצגים אם כן 2 גישות שונות לחינוך העם (ולחינוך בכלל) : תקיפות (כמו גם ב"שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים") ונועם הליכות.לא לחינם קיבל אהרון את הכינוי "אוהב שלום ורודף שלום" ומשה את התואר "רבנו" מלשון תוקף ורבנות.אלא שבמקרה של חטא העגל נדרשה אכן המידה של משה, התקיפות, ע"מ לבער את הנגע בטרם יסחף אחריו את כל העם וכך היה גם על אהרון לנהוג.יוצא אם כן שלעיתים עלינו לצאת מגדרנו, לחרוג מדרכי הנועם, על מנת לחנך וללמד בתקיפות (לאו דווקא בתוקפנות) מהי הדרך הנכונה ומהו המעשה הנכון אך לרוב דרכו של אהרון, עשיית הדברים ברוגע ובפיוס היא עדיין האמצעי הנכון יותר להשגת מטרות חינוכיות ומקרה חטא העגל בא ללמדנו על היוצא מן הכלל שגם אותו יש לזהות ועמו יש לדעת להתמודד.כל מקרה לגופו ובכל מצב יש לזהות את האמצעי הנכון שיש לנקוט.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה