1."ואתה תצווה" "ואתה תדבר"- וכו' – מה פשר האריכות של תוספת "ואתה"?
2."חכמי לב"- החכמה מקורה בשכל ולא בלב, מה אם כן כוונת התורה?
פרשת תצווה עוסקת ברובה בתיאור בגדי הכהן הגדול על כל פרטיהם ודקדוקיהם.ידוע ומפורסם כי שמו של משה רבנו נעלם מפרשה זו ובמקום זאת מופיע וחוזר ונשנה הביטוי "ואתה" אלא שיכלה התורה לקצר ולומר במקום "ואתה תצווה" = צו או במקום "ואתה תדבר"- דבר ומדוע האריכה התורה בלשונה? מסביר בעל "באר יוסף" כי הדבר קשור בתוכן המרכזי של הפרשה- בגדי הכהן הגדול שכן מינוי אהרון לכהן הגדול היה עונש למשה כמובא בזבחים (קב א )שאמר רשב"י שראויה הייתה כהונה להינתן למשה ולוויה לאהרון אלא שמחמת חרון האף במשה (כאשר סירב מחמת צניעותו להיות השליח שידבר עם ב"י) הועברה הכהונה לאהרון.על מנת לנחם את משה מודגש כאן לשון "אתה" לאמור, אמנם אהרון נטל את הכהונה אך אתה משה נטלת את הכוח לתת את התורה ולהיות המצווה והמשפיע על אהרון.על מידת הענווה שמשה הוא מייצגה המובהק ביותר אמר הרבי מקוצק: "כל המידות צריכות כוונה חוץ ממידת הענווה.שכן,ענווה שיש עמה כוונה,שוב אין שמה ענווה" הווי אומר שהענווה צריכה לפרוץ מתוך האדם בטבעיות וללא כוונות ע"מ שתחשב לענווה אמיתית כמו זו של משה .
החכמה כידוע משכנה בשכל האדם ועל כן קשה לשון התורה "חכמי לב" ומה אם כן נתכוון הכתוב? אפשר לומר כי דווקא משום שהחכמה נמצאת בראש ולא בלב נתבקש משה למצוא אנשים שיודעים לחבר בין השכל שבראש לבין הכוונה הטהורה המצויה בלב ע"מ להכין את בגדי הכהן הגדול.נטיית העולם היא לא לחבר באופן טבעי בין 2 גורמים אלו ויש הנוטים להיות יותר רגשיים ויש הנוטים להיות יותר שכלתנים אך הנה דווקא עכשיו נדרשת האינטליגנציה הרגשית והכוונה הטהורה והעמוקה לצורך העשייה השכלית כדי ללמדנו שגם קיום מצווה שיש בה צורך בדגש שכלי חייבת להיות מעורבת עם הלב ועם הכוונות הטהורות בעשייה ובקיום כפי שאמר הרבי מקוצק.
ניתן ללמוד אם כן שמחד ענווה , שדרך העולם שהיא נעשית לעיתים בהתאמצות ובכוונה ברורה, נדרשת לבוא בטבעיות ומאידך,הפעלת השכל שדרך העולם להשתמש בו לעיתים ללא שיתוף הלב דווקא- נדרש שיתוף פעולה מלא עם כוונות עמוקות בקיום מצוות ובעשייה בכלל.החיבור בין הלב והשכל הוא החיבור המנצח.
2."חכמי לב"- החכמה מקורה בשכל ולא בלב, מה אם כן כוונת התורה?
פרשת תצווה עוסקת ברובה בתיאור בגדי הכהן הגדול על כל פרטיהם ודקדוקיהם.ידוע ומפורסם כי שמו של משה רבנו נעלם מפרשה זו ובמקום זאת מופיע וחוזר ונשנה הביטוי "ואתה" אלא שיכלה התורה לקצר ולומר במקום "ואתה תצווה" = צו או במקום "ואתה תדבר"- דבר ומדוע האריכה התורה בלשונה? מסביר בעל "באר יוסף" כי הדבר קשור בתוכן המרכזי של הפרשה- בגדי הכהן הגדול שכן מינוי אהרון לכהן הגדול היה עונש למשה כמובא בזבחים (קב א )שאמר רשב"י שראויה הייתה כהונה להינתן למשה ולוויה לאהרון אלא שמחמת חרון האף במשה (כאשר סירב מחמת צניעותו להיות השליח שידבר עם ב"י) הועברה הכהונה לאהרון.על מנת לנחם את משה מודגש כאן לשון "אתה" לאמור, אמנם אהרון נטל את הכהונה אך אתה משה נטלת את הכוח לתת את התורה ולהיות המצווה והמשפיע על אהרון.על מידת הענווה שמשה הוא מייצגה המובהק ביותר אמר הרבי מקוצק: "כל המידות צריכות כוונה חוץ ממידת הענווה.שכן,ענווה שיש עמה כוונה,שוב אין שמה ענווה" הווי אומר שהענווה צריכה לפרוץ מתוך האדם בטבעיות וללא כוונות ע"מ שתחשב לענווה אמיתית כמו זו של משה .
החכמה כידוע משכנה בשכל האדם ועל כן קשה לשון התורה "חכמי לב" ומה אם כן נתכוון הכתוב? אפשר לומר כי דווקא משום שהחכמה נמצאת בראש ולא בלב נתבקש משה למצוא אנשים שיודעים לחבר בין השכל שבראש לבין הכוונה הטהורה המצויה בלב ע"מ להכין את בגדי הכהן הגדול.נטיית העולם היא לא לחבר באופן טבעי בין 2 גורמים אלו ויש הנוטים להיות יותר רגשיים ויש הנוטים להיות יותר שכלתנים אך הנה דווקא עכשיו נדרשת האינטליגנציה הרגשית והכוונה הטהורה והעמוקה לצורך העשייה השכלית כדי ללמדנו שגם קיום מצווה שיש בה צורך בדגש שכלי חייבת להיות מעורבת עם הלב ועם הכוונות הטהורות בעשייה ובקיום כפי שאמר הרבי מקוצק.
ניתן ללמוד אם כן שמחד ענווה , שדרך העולם שהיא נעשית לעיתים בהתאמצות ובכוונה ברורה, נדרשת לבוא בטבעיות ומאידך,הפעלת השכל שדרך העולם להשתמש בו לעיתים ללא שיתוף הלב דווקא- נדרש שיתוף פעולה מלא עם כוונות עמוקות בקיום מצוות ובעשייה בכלל.החיבור בין הלב והשכל הוא החיבור המנצח.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה