האזינו: להקשיב לענווה

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (דברים לב,א)
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְ-ה-וָ-ה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי(ישעיה א,ב)
נקודות הקושי:
1.מדוע נקט משה בלשון שמיעה והאזנה?
2.מדוע תקרא יהושע דווקא בפרשה זו בשם הושע?

קווי התירוץ:
משה רבנו מעמיד שני עדים נאמנים- השמים והארץ- בתור עדים לדברי השירה והתוכחה שלו אל בני ישראל.הוא פונה אל השמים בלשון האזנה ואל הארץ בלשון שמיעה ומסביר בעל אור החיים הקדוש (בשונה מהסבר המקובל המובא ברש"י למשל) שמשה רבנו קרוב יותר אל הארץ ולכן נוקט כלפיה בלשון שמיעה ואילו האזנה המצריכה מאמץ והטיית אוזן מיוחסת דווקא לשמים המרוחקים יותר.מדוע אם כן נקט ישעיה בלשון הפוכה ואמר "שמעו שמים והאזיני ארץ" ?האם ישעיה היה קרוב יותר אל השמים מאשר משה רבנו גדול הנביאים?

אלא שההבדל המהותי בין דברי משה לישעיהו הוא שמשה רבנו מבקש מהשמיים והארץ להקשיב לדברי פיו ואילו ישעיה מתייחס לכך שה' מדבר  ("כי ה' דיבר") פיו של משה קרוב אל הארץ ופיו של ה' - לשמיים.
יש כאן גילוי נסף,אחד מיני רבים, לענווה של משה שמכיר בכך שכאשר פיו מדבר הארץ קרובה יותר מאשר כאשר פי ה' מדבר.

את הצניעות והענווה של משה ממשיך באופן נפלא גם מחליפו, יהושע בן נון שדווקא בפרשת האזינו בה מועברת אליו הסמכות ההנהגתית מתקרא הושע בן נון ולא יהושע בן נון וכדברי רש"י במקום "... לומר שלא זחה דעתו עליו,  שאע"פ שניתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו" וממילא בכך מעיד עצמו כמששיך נאמן לענוונתנותו של משה ולענווה הנדרשת מכל מנהיג ומוביל בעם ישראל וממילא כפי שאמרו חכמינו במסכת עירובין -שדווקא הברוח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו ומן הראוי שננהג כך כולנו !

יתרו: על שמיעה ומעשים

1."וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים"-קריעת ים סוף ומלחמת עמלק(רש"י).מדוע רש"י מצמצם רק לשתי שמיעות?
2."כל אשר דיבר ה' נעשה" ובפרשת משפטים "נעשה ונשמע",מה ההבדל בין שתי האמירות?

על אף אמצעי התקשורת הדלים יחסית שהיו בתקופת מתן תורה מתאר המדרש על יסוד שירת הים את הפצת הניסים והשמועות אודותיהם בין כל עמי ארץ כנען("שמעו עמים ויחתו ,חיל אחז את כל יושבי פלשת") וגם יתרו , במיוחד כמי שמקורב ובעל נגיעה אישית לחתנו, שמע גם שמע את כל אשר עשה אלוקים .מדוע אם כן מצמצמת המכילתא (ובעקבותיה רש"י) את אשר שמע יתרו? "מה שמועה שמע ובא? מלחמת עמלק...-דברי ר' יהושע.ר אלעזר המודעי: מתן תורה שמע ובא...ר אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא"(מכילתא).ניתן לפרש ולומר כי אכן ,כמובא בפשט ,יתרו שמע על כל מעשי ה' אלא המחלוקת היא מה הניע אותו לבוא ואכן מדייקים זאת מלשון המכילתא "מה שמועה שמע ובא".לדעת ר אליעזר כבר כאשר שמע על קריעת ים סוף בה נאמר "ה 'ילחם לכם ואתם תחרישון" כתינוק שהוריו דואגים לכל צרכיו- שמע ובא.לדעת ר' יהושע רק כאשר שמע על מלחמת עמלק הבין שרצונו להידבק בישראל .במלחמת עמלק עם ישראל ב"י נדמו לילד שהוריו מצפים ממנו לשאת עיניו אליהם (וכאשר ירים משה ידו וניצח ישראל- וכי ידו של משה ניצחה אלא כאשר הרימו ישראל עינהם לשמיים –ניצחו).לדעת ר' אלעזר המודעי רק לאחר מתן תורה החליט יתרו לעשות מעשה.במתן תורה הזיקה בין עם ישראל לקב"ה הייתה כבר הרבה יותר עמוקה כמו אב ובנו הבוגר המלמדו את רזי התורה – ורק אז יתרו החליט לבוא .המחלוקת היא על עוצמת הזיקה בין ה' לב"י שהביאה את יתרו לבוא ולהידבק בהם.

בעל ה"משך חכמה" מסביר את ההבדל בין הלשון בפרשת יתרו "ויענו כל העם יחדו כל אשר דיבר ה' נעשה" לבין האמור בפרשת משפטים "ויאמרו כל אשר דיבר נעשה ונשמע" בכך שבפרשת משפטים יש התייחסות לכך שיש מצוות שלא כל אחד יכול לעשותם (כגון מצוות שרלוונטיות רק לכהן או רק לנשים) אלא רק לשמוע ע"י לימודם ואילו בפרשת יתרו ,מאחר וכל העם יחדיו ענו הרי שאז שייך לומר "נעשה" ללא הגבלות שכן זה כולל את כולם ולכל מצווה ניתן לשייכה לחלק מהעם.הביטוי נעשה ונשמע הפך מזמן לסמל לנכונות לעשייה ללא סייגים,ללא תנאים,למסירות מוחלטת שאפיינה את עם ישראל אז ואת קהל המאמינים היום.

ניתן לראות כי בניגוד ליתרו שצריך היה קודם לשמוע( ומה היה מספיק כדי להניעו לבוא- על כך המחלוקת) ורק אז לעשות הרי שעם ישראל הראה נכונות לעשות ולקיים ואח"כ לשמוע ולהבין מדוע ולמה.זוהי המסירות המוחלטת שמתקיימת רק כאשר אדם מאמין בכל מאודו בבורא עולם ובמצוותיו.קודם לעשות ,אח"כ להבין ואז ממילא להמשיך לעשות

ויחי: הברכה האמיתית

1."ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם"- והלא את ראובן,שמעון ולוי לא ברך אלא הוכיח ?
2."וידגו לרוב "-כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם (רש"י).-אם כן מה צורך יש במילה "לרוב" ?

ספר בראשית נחתם במותם של גדולי הדור- יעקב ויוסף ובברכות לשבטים ובכך יש דמיון רב לפרשת "וזאת הברכה" החותמת את התורה כולה ובכל זאת הבדל אנו מוצאים בין ברכת יעקב לבניו לברכת משה לשבטים."פחז כמים אל תותר" לראובן ו"ארור אפם כי עז" לשמעון ולוי אינם נראים כברכה כלל וכלל ובכל זאת מציין הכתוב "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם".אחד ההסברים לקושייה זו מובא בשמו של רבי מרדכי קאץ מטלז: "הברכה הגדולה ביותר לאדם,היא שמכיר הוא מה הן מעלותיו ומה הן חסרונותיו וכך הוא יודע לנצל אותם לעשייה נכונה".המודעות העצמית וההכרה הפנימית בחולשותינו הם הצעד המשמעותי לשיפור ולהתעלות ולא תמיד האדם מכיר או רוצה להכיר בצדדים השליליים שבו ועל כן דווקא דברי התוכחה שיעקב מטיח בבניו הם הם הברכה עבורם שכן הטמעת הביקורת הבונה היא זו שתוביל אותם לסור מרע ולעשות טוב וממילא להיות מבורכים.

סצנת ברכות נוספת המוזכרת בפרשה היא ברכת יעקב לנכדיו שקיבלה מזמן פרספקטיבה רחבה הרבה יותר כברכת הבנים האולטימטיבית.בסיום הברכה ממשיל יעקב את אפרים ומנשה לדגים שכידוע ידועים בפרייה ורבייה ובכך שאין עין הרע שולטת בהם בשל מיקומם בתוך המים,כמובא ברש"י על הפסוק.משום כך נראה לכאורה כי מילת "לרוב" בברכת "וידגו לרוב בקרב הארץ" מיותרת ומה באה ללמדנו? מובא בשם הרב מרדכי אליהו שליט"א שלצד היתרונות שמנינו לדגים יש גם חסרון והוא מובא בגמרא (מס/ ע"ז דף ד): "כל הגדול מחברו- בולע את חברו" ולכן נקטה התורה בלשון "לרוב" – שיהיו כמו הדגים לעניין פריה ורביה ולא יהיו כמותם בבליעתם זה את זה.ניתן ללמוד מכאן כלל חשוב והוא שגם כאשר מברכים מישהו להיות כמו מישהו אחר יש לדקדק בלשון ולברכו רק לעניין המעלה שיש במקור ההשראה לברכה.

ברכותיו של יעקב לנכדיו ולבניו מלמדים אותנו שיעור חשוב בנושא ברכות למי שאנו חפצים ביקרם: מחד יש לדקדק היטב במילות הברכה על מנת שתהיה רק לטובה ולא תכלול צד שאינו חיובי ומאידך גם תוכחה עשויה לשמש כברכה ובלבד שהיא משמשת כביקורת בונה שתגרום למושאה לקבל את הדברים בהבנה וממילא לשנות דרכיו ולהפוך למבורך . משמע :הברכה המלאה תחול על מי שיביא אותה על עצמו במעשיו שלו ובתיקון דרכו.

ויצא: חיים ומוות ביד הלשון

1."אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" מה ראה יעקב לדקדק בלשונו?
2."עם אשר תמצא את אלוקיך לא יחיה"-ומאותה קללה מתה רחל בדרך(רש"י) מה הביא את יעקב לנפול בלשונו?

פרשת ויצא נעה על הציר שבין שתי יציאותיו של יעקב לדרך רחוקה: היציאה הראשונה מבאר שבע לחרן והשנייה, כעבור עשרים שנה, יציאה בחזרה מחרן לארץ ישראל.אין ספק כי יעקב המגיע לחרן ויעקב היוצא ממנה אינו אותו אדם ועשרים שנה במחיצתו של לבן לימדו אותו דבר או שניים על החיים ועל דרכי ההתמודדות עם העולם החיצוני .עשרים שנה אחרי, יעקב לבטח אינו עוד איש תם יושב אוהלים.הגעתו לחרן הייתה מלווה ללא ספק בהרבה חששות וחשדנות טבעית (ואף מוצדקת) כלפי הסביבה וכלפי דודו הידוע בתככנותו ועל כן אך טבעי היה שיעקב ידקדק בלשונו וכפי שמסביר רש"י: "לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל,ושמא תאמר רחל מן השוק,תלמוד לומר בתך,ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל,תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל,שהרי רמהו".השאלה העולה היא כמובן: מדוע בכל זאת גלגל אלוקים את הדברים כך שלבן בכל זאת רימה את יעקב הזהיר והחשדן ?

דרכו חזרה של יעקב נעשתה במנוסה,בחשאי,כמחפש דרך מהירה לחמוק מידו הארוכה של לבן שלא הראה סימנים של נכונות להרפות ממי שהביא לו עושר כה רב.יעקב היוצא חזרה הוא אדם עשיר הרבה יותר ,עם בטחון עצמי רב יותר ועם משפחה גדולה שתומכת בו ובהחלטותיו.ועל כן, כאשר לבן משיגו בדרך ובא אליו בטענות שגנב את התרפים ,אך טבעי הוא שיעקב יענה בביטחון רב, כמי שבטוח שהוא יודע היטב מה מתרחש מתחת לאפו, שהוא ובני ביתו נקיים מאשמה ועד כדי נכונות לקלל את מי שעשה כן.אילו אך ידע על מה שעתה אשתו האהובה רחל,היה כמובן נזהר בלשונו הרבה יותר.ושוב עולה השאלה : מדוע גלגל אלוקים כך את פני הדברים שיעקב יביא את החורבן על עצמו במו פיו?

על מנת לראות נכוחה את התמונה המלאה עלינו לשוב אל משפט קצר שנאמר ע"י יעקב לקראת סוף פרשת תולדות ושעשוי לשפוך אור על קורותיו בפרשת ויצא.לשאלת אביו "מי אתה בני" עונה יעקב "אנוכי עשיו בכורך" ורש"י מפסק ומסביר : "אנוכי המביא לך,ועשיו הוא בכורך".כלומר ,ע"פ הסברו של רש"י יעקב לא שיקר את אביו אך בוודאי הטעה אותו.על הטעיית הלשון זו,לעניות דעתי, משלם יעקב אבינו מחיר כבד כשלבן מרמה אותו על אף זהירותו בלשונו ואלוקים מעניש אותו בשל נפילתו הלשונית בקללו למוות את מי שגנב את התרפים.אמנם יעקב לא שיקר את אביו ואף על פי כן , הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה והעונש כבד מנשוא (ואולי רמז לדבר בדברי רחל בעת עקרותה :" ואם אין –מתה אנוכי" שכן בשל מילת "אנוכי" של יעקב לאביו מתה לבסוף רחל מקללתו של יעקב).

הלקח הנלמד מדברים אלו אחד הוא : מעבר לציווי "מדבר שקר תרחק" חובה עלינו לסייג ולהרחיק עצמנו אף מהטעיית הזולת בלשוננו ובמעשינו שכן "חיים ומוות ביד הלשון" ומי אשר אינו נזהר בלשונו ומטעה ומוליך שולל אחרים סופו שלשונו שלו תפיל אותו ברשת הטעיותיו ,מילה במילה, אות תחת אות,מידה כנגד מידה.

וירא: ניגודים משלימים

1. מנין שאב אברהם את העוז להתווכח ארוכות עם אלוקים אודות גזרת השמדת סדום ועמורה?
2.מנין שאבה שרה את העוז לצוות על בעלה ("הנביא") על גירוש ישמעאל?

דמותם של אברהם ושרה,הורי האומה,משמשת ללא ספק מודל לחיקוי ולהשראה במישורים רבים.עם זאת,התבוננות מעמיקה בגישתם לחיים מציגה בפנינו ניגוד שלכאורה אינו בר גישור.אברהם הוא איש העולם הגדול,מעורב חברתית בכל המתרחש בעולם : יוצא עם סיירת המטכ"ל שלו למבצעי חילוץ של אחיינו לוט ושאר השבויים, עושה עסקים וכורת בריתות עם אבימלך מלך גרר וגם משמש בסנגוריה הציבורית לטובתם של רשעי סדום.אברהם הוא איש העולם שבחוץ.

מנגד,שרה מתוארת בפרשת "לך לך" באופן פסיבי משהו "ויקח אברם את שרי אשתו" "ותוקח האישה בית פרעה" וגם כשהיא כבר פותחת את פיה,כשהגר מזלזלת בה לאחר שהרתה לאברהם,היא מבקשת שה' יפסוק בינה לבין אברהם.בפרשת וירא שרה מצוייה במקום בו נמצאו כל הנשים בימים ההם: "הנה באוהל "שרה היא אשת העולם שבפנים.החלוקה הזו אינה נדירה או יוצאת דופן לתקופתם שכן רוחות הפמיניזם שהשוו את מעמד הנשים ונתנו בהן אומץ לפרוץ "החוצה" מנשבות רק במאתיים שנה האחרונות ובכל זאת ,גם שרה וגם אברהם מפתיעים אותנו במידת מה בעוז ובאומץ שאזרו בשתי נקודות זמן המתוארות בפרשת וירא.מנין שאב אברהם את העוז לנהל משא ומתן ארוך ומתיש עם אלוקים במטרה להציל את כל יושבי סדום? ומנגד- שרה קובעת נחרצות "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אין כאן נכונות למשא ומתן או בקשה לפסיקה של אלוקים אלא נחרצות ברורה.מה עומד מאחורי האומץ והעוז שאזרו השניים,כל אחד במקרה אחר? על מנת לקבל את התשובה לשאלה זו יש צורך לחזור אחורה אל סוף פרשת לך לך ,אל הנקודה בה מודיע ה' לאברהם על שינוי שמו ושינוי שמה של רעייתו.לא עוד אברם כי אם אברהם- אב המון גויים.לא עוד שרי כי אם שרה.ההחלטה על שינוי השם לא הייתה שלהם,היא באה מלמעלה ,מעין שליחות חדשה שניתנה להם ע"י אלוקים.שינוי פאזה,הגדלת והרחבת האחריות והייעוד.וכל אחד מהשניים מבין את שינוי השם לפי אופיו המיוחד: אברהם "איש החוץ" מבין שמוטלת עליו חובה להיות עוד יותר מעורב באנושות ובחסד שעליו להרעיף עליה ולכן גם מקבל את העוז להתווכח עם ה' ולהבין שאכן נעשה משפט צדק במחיקת סדום.מנגד,שרה "אשת הפנים" מבינה שעליה לדאוג היטב לצרכי ביתה ולחינוך בנה שכן עתיד העולם תלוי גם בבניית קיומו וייחודו של עם ישראל שאינו נתון תחת השפעות השליליות של תרבות מבחוץ ולכן מבינה שעליה להיות נחרצת גם מול בעלה.אין צורך לבקש מאלוקים לשפוט שוב בינה לבין אברהם שכן אלוקים אמר את מילתו- הוא שינה את שמה.המדרש בתוספתא על ברכות פ"א מתאר זאת כך: "בתחילה הרי היא שרה על עמה (ואח"כ) היא שרה על אומות העולם."כלומר שרה מבינה שדווקא כדי להיות שרה על אומות העולם עליה להיות שרה קודם כל בביתה שלה ולחנך את בנה בדרך הנכונה ואף להתעמת עם בעלה "הנביא".שתי הדמויות קיבלו זריקת עידוד בשינוי שמם שרק חיזקה את נטייתם הטבעית פנימה והחוצה בהתאמה ובכל זאת אין בגישתם ההפוכה סתירה אלא להיפך- השלמה שכן זכו- "שכינה בניהם",כל אחד ידע לוותר במקום ובזמן הנכון.

מן הראוי שבכל זוגיות יהיה מי שימשך ויטפל בענייני ה"חוץ" ,במפגש עם העולם שמחוץ למעגל המשפחתי ומנגד שיהיה מי שיטפל בענייני הפנים ,כל אחד במינון המתאים לו ובגישה האופיינית לו.החלוקה אינה דיכוטומית .החכמה היא במציאת האיזון הנכון ובנכונות לפשרות כשטובת המעגל המשפחתי עומדת לנגד עיני שני בני הזוג יותר מתועלתם וכבודם האישי של כל אחד בנפרד.האתגר הוא להכיר בכך שהניגודים צריכים להשלים אחד את השני ולבטל את החשיבה שהמנוגדים נוטים לחוש כמושלמים בעיני עצמם.המושלם האמיתי הוא דווקא המשלים.

חיי שרה: גירוש מרצון

1.כיצד השתכנעה רבקה ללכת עם עבד זר לארץ נוכריה עם הבטחה מעורפלת על הלא נודע?
2.מה הניע את ישמעאל לעשות תשובה בערוב ימיו ?

אחד המוטיבים המנחים את ספר בראשית בפרט (ואת העם היהודי בכלל) הינו מוטיב העקירה.אדם הראשון נעקר-גורש מגן עדן,קין נענש ונעקר ממקומו ומעל פני האדמה,נח נעקר ממקום מושבו עקב חטאי דורו שהביאו למבול,אברהם נעקר ממקום מושבו עקב ציוויי אלוקי,ישמעאל נעקר עם אימו עקב התנהגותו,יעקב נאלץ לעקור לחרן בבורחו מאחיו ויוסף נמכר-נעקר מארץ כנען לארץ מצרים.המשותף לכל העקירות הנ"ל הוא שהן נעשו או בעל כורחו של הנעקר או כמילוי ציוויי אלוקי (אברהם) ועל כן החלטתה של רבקה המתבטאת במילה אחת טעונה באומץ רב ("אלך") נראית תמוהה מאוד שכן איש לא כפה עליה עקירה זו מביתה וממשפחתה לעבר הלא ידוע (משפחתה אף ביקשה :"תשב הנערה איתנו ימים או עשור").מדוע בכל זאת בחרה ללכת עם אליעזר עבד אברהם? דומה כי התשובה לשאלה זו נעוצה באירוע טרגי שהתרחש לאחר בואו של אליעזר והמתואר ברש"י (בר' כ"ד, נ"ה, ד"ה:"ויאמר אחיה ואמה"):" ובתואל היכן היה? הוא היה רוצה לעכב ובא המלאך והמיתו".המדרש מרחיב את היריעה בתארו ניסיון כושל של בתואל להרעיל את אליעזר וכך לגזול את כל הרכוש שהביא עמו.יתכן ורבקה הייתה בסוד העניינים ויתכן שלא,בכל מקרה בתוך עמה היא יושבת והיא הייתה מודעת למציאות השלילית ולסביבה הלא טהורה בה חייתה ומותו של אביה שימש כקטליזאטור להחלטתה ללכת לדרך חדשה, להבטחה גדולה שעשויה להתממש אם רק תביע את הסכמתה.רבקה בחרה באופן מודע לשלוט בעתידה הרוחני ועל כן הסכימה לצאת אל הלא נודע.ההזדמנות לדבוק בזרעו של אברהם ולהינשא לבנו יצחק שימשה עבורה פתח מילוט לחיים חדשים וטובים יותר.

מנגד,ישמעאל בחר את הבחירה השגויה שלו עוד משחר נעוריו בהיותו הנער המצחק ואחר כך הבן הדחוי והמגורש ודווקא בסוף ימיו מביא בפנינו רש"י את הבשורה על המפנה (בר' כ"ה ט ד"ה 'יצחק וישמעאל'):"מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו".עם מותו של אברהם הכתוב חושף את ישמעאל כמי שנותן כבוד לאחיו הצעיר ממנו בשלוש עשרה שנה ונותן לו את הכבוד המגיע לו ומכיר בכך שהוא צדיק ממנו.לע"ד חשיפת חזרתו בתשובה של ישמעאל דווקא עם מותו של אברהם אביו אינה מקרית: מותו של אברהם הוא זה ששימש כקטליזאטור עבור ישמעאל שמן הסתם הרהר הרהורי תשובה עוד קודם לכן אך נזקק לאירוע שידחוף אותו קדימה לקראת עשיית המעשה האמיץ (לשם השוואה בקבורתו של יצחק, עשיו אינו נותן ליעקב ללכת לפניו בהלוויה).

ישמעאל בסוף ימיו ורבקה בתחילת חייה בחרו את הבחירה הלא קלה ונטשו את הסביבה השלילית בה חיו מתוך הכרה אמיתית שהאמת נמצאת במקום אחר.לכל אחד יש במהלך חייו תחנות דרך בהם עליו להחליט האם דרכו שלמה ונכונה או שמא עליו לעשות את המפנה שיוביל אותו אל שביל הזהב.בכל בחירה בעקירה מדרך שלילית יש תיקון לגירוש הראשון שכן זהו גירוש מרצון מגיהינום לגן עדן והתקרבות לעץ החיים- התורה.

מוטב לו לאדם שיעקור עצמו מחברה משחיתה בטרם זו תעקור ממנו כל חלקה טובה שעוד נותרה בו.

אמור: שני מעגלים בשלשה רגלים

1."וספרתם לכם ממחרת השבת"-מה באה מילת לכם ללמדנו?

2.ולקחת לכם ביום הראשון פרי עץ הדר"- מה באה מילת לכם ללמדנו?

פרשת אמור עוסקת בשניים משלושת הקדושות של המציאות והן קדושת האדם- דרך פירוט דיני הכהנים וקדושתם וקדושת הזמן הבאה לידי ביטוי בשבת ובמועדים.קדושתה של השבת באה לה באופן דטרמיניסטי,אחרי כל מחזור של שישה ימים אך קדושת המועדים באה מכח העם שכן עד לקביעת לוח שנה קבוע מראש היו נקבעים המועדים ע"פ החלטת הסנהדרין בקידוש החודש ע"י העדים שבאו לפניו.את המועדים יש לחלק לבקוצת הרגלים-פסח,שבועות וסוכות-ולקבוצת מועדי הימים הנוראים-ר"ה ויום הכיפורים.בתוך קבוצת הרגלים ניתן לראות 2 מעגלים שחוזרים על עצמם: המעגל הראשון הוא חג הסוכות המחבר אותנו ליציאת מצרים דרך הסוכות בהם הושיב ה' את עמו וחג שמיני עצרת,המגיע כאמור אחרי שבעה ימי הסוכות והוא החותם,סוגר ועוצר מעגל זה כאשר גם מתלווית אליו שמחת תורה, והמעגל השני הוא חג הפסח המתרכז בשהייה במצרים וביום היציאה ממנה וחותם אותו, בתחילת השבוע השמיני חג העצרת שהוא גם ע"פ חז"ל יום מתן תורה.
יש מקום לשאול על הדמיון הרב של שני המעגלים הללו ועל הצורך בשני מעדלי מועד במקום אחד.
ניתן לומר ששני המעגלים באים לציין 2 צידי מטבע שונים אך קשורים:פסח ושבועות הם קידוש הזמן של האומה,מי שיוצא ממצרים הוא העם ומי שמקבל את התורה הוא כל העם כעם אחד וגוף אחד. היציאה מצרים לא היתה יציאה של בודדים ובעצם זוהי הלידה של העם שהיה עד כה משפחה שהפכה לקבוצת עבדים וכעת-עם חופשי.סוכות ושמיני עצרת מייצגים את קידוש הזמן של היחיד ,היחיד שאך זה יצא מיום הכיפורים ודינו הפרטי נחתם לטובה או לרעה כשבעצם ההזדמנות האחרונה עוד ניתנת לו עד הושענא רבה,היום האחרון של חג הסוכות.הסוכה היא המקום בו משתמר הפן האישי,כל משפחה לעצמה בעוד בקרבן הפסח החובה היא על אכילה בחבורות.שמחת תורה היא השמחה האישית של כל אחד במדרגה אליה הגיע בידיעת התורה, בניגוד למתן תורה שניתן לכולם בשמחת תורה כל אדם לעצמו במדרגת הקודש שלו.
"אור החיים" מסביר את השימוש במילה "לכם"בספירת העומר היא בהוראה של "לסיבתכם,לטהרתכם" שאם לא כן היה מיד נותן לנו את התורה אלא שכמו שאישה נדרשת לספור שבעה ימים נקיים כחלק מתהליך טהרתה כך האומה שהיתה משוקעת במ"ט שערי טומאה במצרים נדרשת להיטהר בשבע כפול שבע ימי טהרה.מעניין לשים לב שכאן היחס אל מעגל המועד של האומה נעשה ע"י דימויי של מעשה היחיד0האישה המיטהרת.לעומת זה במעדל הזמן המצביע על הפרט-מעגל סוכות, הדימוי דווקא הוא אל הכלל שכן ארבעת המינים של "ולקחתם לכם" מייצגים את ארבע הפלגים השונים בתוך העם (המקבילה בפסח הם כמובן ארבעת הבנים) .
השימוש במילת לכם, בשני המקרים גם יחד, בא לתאר את העובדה שלמרות שהמועדים נקבעים על ידנו הרי המבנה הפנימי שלהם- כמו למשל מס' הימים בין פסח לשבועות, הוא לטובת העם, לצורך אותו תהליך טהרה ולכן זוהי מצווה "לכם" .כך גם בסוכות כאשר הפוקוס הוא על הפרט באה מצווה "לכם",מצוות ארבעת המינים, כדי להדגיש גם את הכלל.
מטרת המצוות, אליבא דרבי עקיבא, היא " לצרף אותם בהם" ,ולכן באים מרכיבים בתוך מצוות קידוש הזמן ע"י המועדים ומכוונים אותנו לכך שיש תועלת לכם- הכלל שאמורה לצרוף ולצרף ולאחד את הכלל יחד עם קיום המצווה ובכך להתעלות ולהתקרב אל תכילת בריאתו.

שמיני וספירת עומר: כבוד האדם וכבוד ה'

1.דעות רבות על חטאם של נדב ואביהו , אך מה היה שורש חטאם ממנו נבעו כל מעשיהם?
2.תלמידי ר"ע מתו בימי העומר משום שלא נהגו כבוד אחד בשני, כיצד יתכן שדווקא תלמידי ר"ע שהעמיד את כל התורה על "ואהבת לרעך כמוך" לא המשיכו את דרכו בנושא מהותי זה?

שמחת הקמתו של המשכן היתה רבה, מעמד מיוחד שכזה לא היה כמותו אולי מאז ההתגלות בהר סיני אך עננת צער כבדהעטפה את כל העם לנוכח מותם של נדב ואביהו, בניו הגדולים של אהרון הכהן בעת ששרתו בקוש.הפרשנים מביאים הסברים רבים לחטאם וזאת משום שהמלל התמציתי של התורה "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" אומר דרשני, מהי אותה אש זרה,והאם בגינה היה אותו מעשה כה חמור עד אשר היה ראוי להענישם ביום כה מיוחד זה.בין השאר מובאים הפירושים שנכנסו שתויי יין, שלא נשאו נשים,שהורו הלכה בפני רבם ועוד ועוד אך מה היה השורש לכל המעשים הללו? ממה נבעו כל החטים הללו? דומה כי ישנו שורש אחד ממנו הסתעפו כל אותם חטאים והוא שלא חלקו כבוד למשה ואהרון ובהרחבה ניתן לומר שלא היתה בהם המידה המתבקשת הן למעמד והן להם עצמם של נתינת כבוד לזולת.היכן מצאנו שלא נהגו כבוד?
חז"ל לימדונו ששחטאם של בני אהרון היה עוד במעמד הר סיני:
... אמר לו נדב לאביהוא: אימתי עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל.אמר הקב"ה:נראה מי קובר את מי....(תורת כהנים)
ורש"י מלמדנו בפירוש הראשון לחטאם:
"ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרון אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן"(רש"י,ד"ה ותצא אש,ויקרא ,י,ב)
לנדב ואביהו היה מקדם גבוה של בטחון עצמי ואמונה בצדקת הדרך שלהם ,עד כדי כך שחיכו כבר לרגע שבו הם ינהיגו את העם,הרגישו שהם יכולים להורות הלכה בפני משה, שלא מוטלת עליהם חובת פרייה ורהבייה, שקצת יין לא יפריע להם בעובדת ה' וכן הלאה.כל החטאים שהולבשו עליהם נובעים מאותה אמונה פנימית שדרכם היא הנכונה.בטחון עצמי איננו דבר רע אך נדרשת בכל זאת ענווה מסויימת והכרה בכך שלא בכל דבר אנו צודקים, ודאי וודאי כאשר רבם המובהק עומד עליהם הרי שאין עצמאותם מוחלטת והם כפופים אליו.זה היה שורש חטאם ועל שורש זה וענפיו השונים כפי שהובאו בפרשנים-נענשו.שהרי מי שלא נוהג כבוד ברבו סופו שח"ו יפנה מידה זו גם כלפי שמיים וכדי ללמדנו על חומרת העניין נענשו דווקא במעמד המרומם של הקמת המשכן.

הגמרא מספרת לנו את סיבת מותם של תלמידי ר' עקיבא במילים הבאות:
"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"(יבמות ס"ב,ע"ב).באופן טבעי עולה השאלה כיצד יתכן שדווקא תלמידיו של ר' עקיבא נפלו בחטא זה והרי הוא זה שדרש: "ואהבת לרעך כמוך"- זה כלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים ל,ע"ב).
ר' עקיבא חולל מהפך בכל עולם התורה ושמו הולך למרחוק כמי שיסד וקיבע את התורה שבע"פ.ממילא תלמידיו הרגישו התרוממות רוח,העמוד הענן ההולך לפני המחנה.בליקוטי שיחות של הרבי מילובביץ' הוא מסביר שהקושי שלהם היה רק בלרחוש כבוד איש לרעהו ולא כלפי כל אחד ומדוע היה להם קשה הדבר?משום שכל אחד הבין את תורת רבו לפי דעתו והיה בטוח בצדקת הבנתו ובטעות חברו עד כדי כך שלא יכול היה לרחוש לו כבוד על הבנתו האחרת .חטא זה ובנוסף לו העובדה שמספרם גדל עד לכדי 24 אלף הוא זה שהביא עליהם את מיתתם.ר' עקיבא דרש את "ואהבת לרעך כמוך" ולכן הצפייה מתלמידיו שיפנימו דרשה זו במלוא עומקה ומשלא נהגו כן, אע"פ שעבור האדם הרגיל לא היה הדבר לחטא המחייב מיתה,נענשו שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים האמורים לשמש דוגמא לכולם-כחוט השערה.

חטאם של בני אהרון כמו גם חטאם של תלמידי ר' עקיבא נבע מחוסר כבוד לזולת, וכפי שאמרו חז"ל :"איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (אבות,ד,א) השמירה על כבודו של הזולת היא זו שמביאה לכבודו של המכבד ותלמיד חכם שאינו מדקדק בדבר הרי הוא חוטא לשורש מהותו כמייצג כבוד ה' ודברו.

צו:תכליתו של הבגד

1. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר- מהם הבגדים האחרים?
2.קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת (ח,ב)- מדוע זכו הבגדים להיות שקולים לאהרון ובניו ולהופיע ראשונים ברשימת החפצים שיש לקחת?

דגש רב שמה התורה בפרשת תצוה ובפרשת צו על בגדיו של הכהן בפרט והכהן הגדול בכלל, דגש הבא לידי ביטוי בתיאור דקדקני של כל חלקי הלבוש ובשימוש שיש לעשות בהם, מתי ללובשם ומתי להסירם.בפתח פרשת צו מתארת התורה שכאשר יש להוציא את הדשן מחוץ למחנה על הכהן להחליף את בגדיו ל"בגדים אחרים", מהם אותם בגדים אחרים? את זה התורה לא מפרטת וזאת משום שהדגש הוא על המילה "אחרים" ולא בגדי הכהונה בהם הוא משמש בעבודת המקדש, מעין מדי ב'.כך מבאר תנא דבי ר' ישמעאל את הדברים:
בגדים שבישל בהם קדרה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו (שבת, קי"ד,א)
הווה אומר שיש להפריד בין הלבוש בו מבצעים את המלאכה וההכנות לבין הלבוש בעת השלמת המשימה- מזיגת הכוס לרבו.מכאן גם הביאו ראיה לכך שיש להחליף בשבת את הבגדים ללבוש נאה יותר.היחס אל הבגדים, לכאורה סממן חיצוני, והפוקוס הניתן להם אינו אופייני לדרכה של התורה הבאה להעמידנו על עומקה של המציאות.במיוחד הדברים באים לידי ביטוי בטקס הכתרת אהרון ובניו לכהנים, שם מקבלים הבגדים מעמד כמעט שווה לאהרון ובניו שכן הם נמנים ברשימת הדברים שעל משה לקחת ("קח את אהרון ובניו אתו ואת הבגדים...") ולא עוד אלא שהם מופיעים ראשונים ברשימה, מה פשר הדבר?כך מפורש הדבר במדרש:
"שהם הבגדים כבודו של אדם.בן סירא אומר: הדר אלוקים בני אדם והבגדים מכבדים את האדם. מעשה בחסיד אחד כשהיה עולה מן השוק היה נוטל בגדיו ומקפלם .אמרו לו: כמה תלמידים יש לך ובני בית לקפלם? אמר להם: הבגדים מכבדים אותי בשוק, אף אני מכבד אותם בבית כמו שנאמר :"כי מכבדי אכבד"(שמואל א ,ב)" [מדרש ילמדנו]
המדרש מעמיד את הבגדים במקומם כאמצעי לשמירה על כבודו של האדם וממילא מובן כעת מדוע מושם עליהם דגש בכל הקשור בכהנים: הכהן מייצג את כל העם ( במיוחד הכהן הגדול ביום הכיפורים) וממילא עליו להתלבש כראוי ובאופן מכובד שכן אין זה לכבודו אלא לכבוד כל העם כולו.
יוצא אם כן שבכל מקום בו תיארה התורה את עניין הבגדים ונתנה דגש עליהם לא עשתה כן לכבודם אלא לכבוד לובשם ולכבוד העם אותו הוא מייצג בעבודתו.כאשר אנו רואים בבגד אמצעי בלבד ולא מטרה בפני עצמה הרי שאנו מכבדים אותו באופן ובצורה הראויים לכך.

צו ושבת הגדול: זריזין מקדימים

1."צו את אהרון"-אין צו אלא לשון זירוז (רש"י)- מה צורך היה בזירוז הגדול דווקא בקורבן העולה?
2."וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַ-י-ה-וָ-ה"- מה הצורך בחיפזון הגדול? ומדוע לא יכלו להמתין עוד כמה רגעים בהכנת הלחם -הצידה לדרך וממילא היה כבר טופח ?

לשון "צו" הינה יוצאת דופן וכמעט שאינה מופיעה בתורה.מקום נוסף בו נוקטת התורה בלשון צו:
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויקרא כד,ב)
בשל חריגות השימוש בלשון זו מביא לנו רש"י את המחלוקת בין ר' שמעון לתנא קמא ובעצם מחבר בין 2 הדעות לפירוש אחד וזו לשון רש"י:
"אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (רש"י,ויקרא,ו,ב)

יש צורך מיוחד לזרז את הכהנים בקורבן העולה משום שבניגוד לשאר הקרבנות אין הם מקבלים עבורם חלקים מן הקרבן הזה (פרט לעור) אלא כולו עולה לה' וממילא יש חשש שיבואו להתעצל בטיפול בקרבן הזה ועל כן יש צורך לזרזם.מכאן אנו למדים שיש צורך בזירוז בכל מקום בו עשוי להיות חוסר במוטיבציה ועניין לבצע את הפעולה.
קרבן הפסח נאכל בחיפזון וגם המצות שאפו ב"י נאפו בחיפזון ובבהילות. מדוע כל החיפזון? מדוע לא יכלו להתמהמה עוד קצת, סוף כל סוף המתינו לרגע הזה מאות שנים , האם עוד רגע אחד של התעכבות היה ממסמס את הכל?
יציאת ב"י ממצרים אינה דבר של מה בכך, מצרים היתה סגורה ומסוגרת ואף לא עבד אחד הצליח לחמוק ממנה והנה פרעה בכבודו ובעצמו משלח את כל עם העבדים המהווה את הבסיס הכלכלי האיתן של ממלכתו.זהו חלון הזדמנות קצר שנפתח ואסור היה לבזבזו, אסור היה להמתין אף לא רגע מיותר וכפי שאכן התברר בדיעבד פרעה אכן חזר בו בסופו של דבר ויצא למרדף אחר עם העבדים הנמלט.החיפזון , הבהילות והזריזות מאפיינים את יציאת מצרים ללמדך עד כמה לזמן יש משמעות וכל רגע של חירות הינו יקר ערך ודווקא עם העבדים, שהיה משועבד לזמנים שהקציבו מצרים, צריך לחנך את עצמו שמעתה הזמן בידו ולכן גם נצטוו לקדש את הזמן -"החודש הזה לכם ראש חודשים".גם ביציאת מצרים יש מקום לחשוש שלא היתה מוטיבציה מלאה לצאת במהירות שכן היה עליהם להותיר מאחור רכוש, במיוחד הנייח, וזיכרונות. הראיה לכך היא כמובן ההתרפקות של ב"י בכל הפעמים בהם התלוננו אל משה ("זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם").
הזירוז שניתן לב"י ביציאת מצרים כמו גם הזירוז שניתן לכהנים בעניין קורבן העולה עניינו אחד: במקרים בהם המוטיבציה אינה במלואה ,ולא משנה מאיזו סיבה, יש צורך בציווי מיוחד לכך, בלשון מיוחדת ובדגש מיוחד ע"מ לעורר את האדם לבצע את הציווי ולהרגילו לכך וממילא בשלב מסויים כבר יגיע למדרגה זו מכח ההרגל והרצון הפנימי שבו שכן זריזין מקדימים למצוות.