תצווה: כוונות השכל והטבעיות שבלב

1."ואתה תצווה" "ואתה תדבר"- וכו' – מה פשר האריכות של תוספת "ואתה"?
2."חכמי לב"- החכמה מקורה בשכל ולא בלב, מה אם כן כוונת התורה?

פרשת תצווה עוסקת ברובה בתיאור בגדי הכהן הגדול על כל פרטיהם ודקדוקיהם.ידוע ומפורסם כי שמו של משה רבנו נעלם מפרשה זו ובמקום זאת מופיע וחוזר ונשנה הביטוי "ואתה" אלא שיכלה התורה לקצר ולומר במקום "ואתה תצווה" = צו או במקום "ואתה תדבר"- דבר ומדוע האריכה התורה בלשונה? מסביר בעל "באר יוסף" כי הדבר קשור בתוכן המרכזי של הפרשה- בגדי הכהן הגדול שכן מינוי אהרון לכהן הגדול היה עונש למשה כמובא בזבחים (קב א )שאמר רשב"י שראויה הייתה כהונה להינתן למשה ולוויה לאהרון אלא שמחמת חרון האף במשה (כאשר סירב מחמת צניעותו להיות השליח שידבר עם ב"י) הועברה הכהונה לאהרון.על מנת לנחם את משה מודגש כאן לשון "אתה" לאמור, אמנם אהרון נטל את הכהונה אך אתה משה נטלת את הכוח לתת את התורה ולהיות המצווה והמשפיע על אהרון.על מידת הענווה שמשה הוא מייצגה המובהק ביותר אמר הרבי מקוצק: "כל המידות צריכות כוונה חוץ ממידת הענווה.שכן,ענווה שיש עמה כוונה,שוב אין שמה ענווה" הווי אומר שהענווה צריכה לפרוץ מתוך האדם בטבעיות וללא כוונות ע"מ שתחשב לענווה אמיתית כמו זו של משה .
החכמה כידוע משכנה בשכל האדם ועל כן קשה לשון התורה "חכמי לב" ומה אם כן נתכוון הכתוב? אפשר לומר כי דווקא משום שהחכמה נמצאת בראש ולא בלב נתבקש משה למצוא אנשים שיודעים לחבר בין השכל שבראש לבין הכוונה הטהורה המצויה בלב ע"מ להכין את בגדי הכהן הגדול.נטיית העולם היא לא לחבר באופן טבעי בין 2 גורמים אלו ויש הנוטים להיות יותר רגשיים ויש הנוטים להיות יותר שכלתנים אך הנה דווקא עכשיו נדרשת האינטליגנציה הרגשית והכוונה הטהורה והעמוקה לצורך העשייה השכלית כדי ללמדנו שגם קיום מצווה שיש בה צורך בדגש שכלי חייבת להיות מעורבת עם הלב ועם הכוונות הטהורות בעשייה ובקיום כפי שאמר הרבי מקוצק.
ניתן ללמוד אם כן שמחד ענווה , שדרך העולם שהיא נעשית לעיתים בהתאמצות ובכוונה ברורה, נדרשת לבוא בטבעיות ומאידך,הפעלת השכל שדרך העולם להשתמש בו לעיתים ללא שיתוף הלב דווקא- נדרש שיתוף פעולה מלא עם כוונות עמוקות בקיום מצוות ובעשייה בכלל.החיבור בין הלב והשכל הוא החיבור המנצח.

תרומה: תרופת המשכן

1."וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" -הקב"ה נמצא בכל מקום, מדוע אם כן למקד את עבודת הקודש למקום מצומצם?
2."וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת"- כיצד יתכן שבקודש הקודשים, מעל ארון העדות שבלוחות שבו נכתב"לא תעשה לך פסל וגו'" נצטוונו לעשות כביכול פסל ודמות?

ע"פ המובא במדרש תנחומא על הפרשה נצטוו ב"י על המשכן לאחר חטא העגל והוא מהווה מרכיב אחד (ביחד עם מחצית השקל, הפרה האדומה וכו') של כפרה על החטא ההוא.שורש החטא היה בצורך של העם להגשים את אלוקים לכדי משהו מוחשי ועל כן קראו "אלה אלוקיך ישראל" ובכך הם לא ביטלו את אמונתם בה' אך חטאו ברצותם לעבוד אותו דרך העגל.
על מנת למנוע הישנות של חטא זה בחר הקב"ה לרכז את השכינה שלו במקום מקודש אחד דרכו יוכלו ב"י לעבוד את ה' ללא חטא ואף להיפך- כחלק מהציווי האלוקי.זו אם כן הסיבה שהקב"ה ריכז את משכנו במקום מסויים אע"פ ש"מלא כל הארץ כבודו"ועדיין תלויה ועומדת כל עבודת המשכן בכך שהקב"ה ישכון בתוכם- בתוך ליבותיהם של עובדיו שכן לשכינה האמיתית אין באמת מקום פיזי ואע"פ כן אין היתר להיכנס אל קודש הקודשים אלא רק לכהן הגדול ובזמן שיעד לכך ה'- ביום הכיפורים ללמדך שקדושה ניתנה למקום זה מכח ציוויו של ה'.
מסיבה זו גם ציווה ה' על עשיית הכרובים: הציווי הוא נסיון לצמצם למינימום את הנהייה האלילית שהיתה טבועה בנפשם של ב"י בשל ההשפעה הרבה של השהייה בארץ מצריים .הכרובים הם ציווי של ה'- ולכן אינם בגדר פסל, העובדה שהם שניים מבטלת את ההתיחסות אליהם כאלוה ומיקומם בקודש הקודשים מבטל את העם לראותם וממילא אינו יכול לזנות אחריהם (כפי שכן קרה עם העגלים בימיו של ירבעם בן נבט).הידיעה שהם נמצאים וקיימים אולי ריככה במידת מה את אותה נהייה אלילית שבב"י.עקרון זה חוזר ונשנה בציווי על הקרבנות כפי שמפרשו הרמב"ם שכן הם מרחיקים את האדם מהנוהג להקריב בני אדם כחלק מפולחן הע"ז.מרכיבי המשכן נועדו אם כן להרחיק את העם מהתפיסה האלילית ומן ההוייה שליוותה אותם במצרים ובכנען.המשכן היווה מעין תרופה למגפת הע"ז שהפילה חללים רבים.

תרומה : המשכן והבריאה

1.מדוע הרחיבה התורה בתיאור המשכן ובניתו על פני פסוקים כה רבים ואילו את מעשה בראשית תיארה בקצרה?
2.מהו הרעיון העומד מאחורי הכרובים שעל הכפורת?

הקמת המשכן היתה אירוע רב רושם אשר נועד בין השאר להביא לידי תיקון ואף לחזרה למצב שבטרם חטא עץ הדעת , מצב האדם בגן עדן.בספר "הפרשה לדורותיה" של הרב אברהם קורמן מוצגת הקבלה מילולית בין בניית המשכן למעשה הבריאה:
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב,א) לעומת:
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד " (שמות כה,לב)
"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה...ויְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם,שם,ב-ג) לעומת:
"וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה... וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה (שם,לט,מג)

הקבלה זו שעורך קורמן בין המשכן לבריאה צריכה לעורר אותנו לתמיהה על כך שמלאכת המשכן מתוארת בעשרות פסוקים ותיאורים מפורטים מה שאין כן בבריאת העולם המתוארת בתמציתיות רבה.ככל הנראה הטעם לכך הוא אדרבה, מלאכת המשכן והקמתו מכילה סודות ורמזים רבים שלא כולם חשופים בפנינו הקשורים בבריאת העולם ובאבני היסוד של קיומו.ע"פ תורת הסוד (שמעתי לראשונה בשיעור מוקלט של הרב אורי שרקי)יש קשר בין ל"ט אבות המלאכה, שנלמדו מל"ט המלאכות שבאמצעותם הוקם המשכן לבין ל"ט רכיבי היסוד מהם נברא העולם.39 מרכיבי היסוד הם: 22 אותיות הא"ב יחד עם 7 אותיות שנקראות דגושות ורפות- בג"ד כפרת ועליהם יש להוסיף את עשר הספרות-הספירות, סה"כ 39 מרכיבי יסוד מהם נברא העולם.הקבלה זו שוב קושרת בין הבריאה למשכן.בל נשכח גם שאבן השתיה ממנה נברא העולם נמצאת מתחת לבית המקדש שהוא הגירסה המקובעת למשכן.נמצנו למדים אם כן שהזיקה בין המשכן לבריאה היא איתנה מאוד וממילא פרטי המשכן מרמזים על יסודות בבריאה.
כעת נוכל להבין באור עמוק יותר את תפקיד הכרובים שכן הכרובים מוזכרים כבר בסיפור הגירוש מגן עדן כשנותרו לשמור לבל יכנסו בני אדם בשעריו:
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג,כד)
אפשר לחבר בין הכרובים במשכן לכרובים בגן עדן בכך שכרובי המשכן הם נקודת החיבור וההתממשקות עם הכרובים בגן עדן .כמו כן, יש במשכן מרכיבים הבאים לרומם את מה שנפגם לאחר חטא עץ הדעת: אדם הראשון נענש שבזעת אפו יאכל לחם והנה במקדש לחם הפנים נותר טרי וחם במשך כל השבוע כדי ללמדנו שללא החטא לא רק שאין צורך בזעת אפיים אלא שהמזון מוכן ומזומן לאדם בכל עת.גם המנורה כמייצגת האור והארון כמייצג התורה מוצאים מקבילים בבריאה: בידוע שהתורה נבראה עוד בטרם נברא העולם והאור נברא ראשון ולכן יש להם מייצגים בולטים במשכן.הקמת המשכן בא' בניסן מקבילה כמובן לא' בתשרי, יום בריאת העולם (ע"פ אחת הדעות) וממילא אפשר לראות בבניית והקמת המשכן מרכיב משלים וחותם למעשה הבריאה בבחינת הבריאה יצרה את העולם התחתון והמשכן יצר את החיבור לעולם העליון.
המשכן הוא אם כן מעין מיקרו קוסמוס של היקום כולו והקמתו מקבילה לבריאת העולם ועל כן מובן מדוע כה הרחיבה התורה בתיאור פרטיו ומרכיביו שכן מתוך זה ניתן ללמוד רבות ולעומק גם על מעשה הבריאה בכללותו.

תרומה: תוכו כברו

1."ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי"- 3 המילים האחרונות מיותרות לכאורה,מה חידשו?
2."וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ"- מה צורך יש לצפות הארון מבפנים בזהב וממילא אין רואים זאת?

הציווי על קמת המשכן ,אשר כידוע בא לאחר חטא העגל ובעקבות הצורך להשרות את השכינה על מקום מיוחד, מלווה בהוראה למשה לגבות תרומה מכל אשר יחפץ להתנדב לכך ובלשון הכתוב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" אך לשון המקרא נראית ארוכה וחוזרת על עצמה: "ויקחו לי תרומה...תיקחו את תרומתי" ורבות עמלו המפרשים לתת מענה לכפילות הדברים (שלא לומר שילוש הלשון שכן גם בפסוק הבא חוזרים הביטויים הנ"ל).ה"כתב סופר" מביא פירוש על דרך הפשט הבא להאיר נקודה מהותית באופיים של תרומות.ע"פ פירושו,אילו היו אנשים מכובדים כמשה ואהרון עוסקים בהתרמת הציבור הרי שכולם היו "מתנדבים" לתת מפאת כבודם של המתרימים ועל כן ה' מצווה את משה לשלוח מתרימים פשוטים שייקחו לי תרומה ואז ממילא מי שיתרום יהיה רק מי שיעשה כן מעומק לבו ובכוונה מלאה ומהם, מהמתרימים, תיקחו- אתם, משה ואהרון- את תרומתי.זוהי סיבת כפל הלשון הבאה ללמדנו אם כן עד כמה חשובה הייתה כוונת הלב והתאימות בין הנכונות החיצונית לכוונה הפנימית במלאכת איסוף התרומות.
את ארון העדות נצטווה משה לצפות זהב מבית ומחוץ והגמרא (יומא ע"ב: ) מסבירה את הצורך לצפות בזהב גם מבפנים על דרך הדרש שתלמיד חכם ( המיוצג במקרא כמקבילה של ארון העדות) שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם ולכן על הארון להיות מצפה זהב -תוכו כברו.ובמדרש הגדול מסבירים שבכל מקרה יש צורך לעשותו מעצי שיטים ולא כולו זהב ללמדנו שגם לתלמידי חכמים יש יצר הרע (המדומה לעצי השיטים).הנה שוב אנו רואים את הרעיון המאפיין את המשכן שהכל צריך להיעשות בו בלב שלם, ללא זיוף וללא כחל ושרק כך שגם התורמים צריכים לתת בלב שלם וגם ,ע"ד הדרש, לומדים ממנו את מידת האמת הנחוצה כ"כ לשכון אצל תלמידי חכמים וידועה המחלוקת בין ב"ש לבית הלל האם מותר בכלל ללמד את מי שאין תוכו כברו. מובא ע"פ חכמי הקבלה כי במילים "תוכו כברו" האותיות הפנימיות של תוכו הן : ו"כ כמניין שם ה' והאותיות החיצוניות של כברו הוא כ"ו כמניין שם ה' לומר לך שתלמיד חכם האוחז בשם ה' צריך שחיצוניותו המייצגת את שם ה' תהיה גם מבפנים וגם מבחוץ.
יוצא אם כן שעל האדם לשאוף תמיד לתאימות ולאחדות בין מה שהוא מציג לעולם מבחוץ לבין מה שטמון בין כתלי נפשו מבפנים ("תוכו כברו") שכן רק אז תשכון גם השכינה בתוכו ,מבית ומחוץ.

משפטים: העבדות ואנחנו

1."כי תקנה עבד עברי"- מדוע פתחה התורה דווקא בדיני עבד עברי?
2."וגר לא תונה כי גרים הייתם בארץ מצרים"- ואם לא היינו גרים במצרים אז כן היינו מותרים להונות את הגרים?

פרשת משפטים באה לתת פירוט והרחבה לעשרת הדיברות שקדמו לה ובמיוחד לדינים שבין אדם לחברו ובכל זאת לא ברור מדוע פתחה דווקא בדיני עבד עברי ואף על פי שמציאות העבדים אז הייתה נפוצה הרבה יותר מהיום, כאשר למעשה כיום אינה קיימת, עדיין אין נושא זה אמור להוות את נקודת הפתיחה למצוות שבין אדם לחברו.מדוע אם כן פתחו בעבד עברי?
נדמה כי התשובה לשאלה זו נעוצה כבר בעשרת הדיברות שכן אזכור העבדים נמצא כבר בדיבר הראשון " אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ומדרש אגדה בפרשתנו אף מבהיר מפורשות :"פתח במשפט עבד עברי לפי שהיו עבדים במצרים ופדאם הקב"ה ונתן להם חרות לפיכך ציוה את ישראל בראשונה שלא לשעבד איש אחיו בפרך ולא לשעבדו לדורות".יוצא אם כן שהמציאות אותה חיו ב"י במצרים סבבה סביב העבדות והחשש הטבעי הוא שב"י יפלו באבן היסוד של דיני אדם לחברו כפי שניסח אותה הלל כשנתבקש ללמד את התורה כולה על רגל אחת :" מה ששנוא עליך- אל תעשה לחברך".ממילא ברור כי זהו הרמז הנחבא בלימוד דיני עבד עברי בפתח הדינים בין אדם לחברו.
בהמשך הפרשה אנו מצווים לתת יחס המיוחד לגרים כשהטעם הוא "כי גרים הייתם בארץ מצרים" ועולה השאלה: וכי יש צורך בטעם כדי להבין שחובה מוסרית היא להתייחס כראוי לגרים ולזרים בחברה ומסביר רש"י ד"ה "כי גרים הייתם"-אם הוניתו אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת וכו'.מדברי רש"י ניתן להבין כי המילה "כי" אינה באה בהכרח לתת טעם אלא לומר לך כך : אם תזכור שגם אתה היית גר ממילא לא תונה את הגרים שהרי מה ששנוא עליך ,אינך רוצה לעשות לרעך.הגרות ,הזרות והעבדות ליוו את עם ישראל במצרים וממילא חובה עלינו להיות רגישים יותר להיבטים אלו בהתייחסנו לסביבה, הן של הגרים והן של אחינו שנמכר לנו לעבד.
יוצא אם כן שהרגישות לשכבות החלשות – זרים,גרים,עבדים,אלמנות ויתומים- איננה רק דרישה מוסרית מתבקשת אלא היא גם צו המצפון של עם שסבל מהתעללות ורמייה מצד הגויים בהיותו גר ועבד וממילא חובה על כל אחד מאיתנו להתייחס אל הנדכאים והחלשים ביתר רגישות ולהודות לאל בכל רגע שאין אנו במצבם הקשה.

יתרו: תודה ציווה לנו משה

1.וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים....- כיצד יתכן שחותנו של משה רבנו, גדול הנביאים, היה כהן מדין שאמר עליו רש"י שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה ?
2.כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ- מדוע מופיעה מצוות כיבוד הורים דווקא בחמש הדיברות הראשונות הקשורות במצוות שבין אדם לה'?

עם בואו של יתרו אל משה מתברר כי הכהן הגדול של העבודה הזרה עובר מהפך בתפסיתוו האמונית עד כדי כך שהוא מגיע להכרה כי :
בָּרוּךְ יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְ-ה-וָ-ה מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם (יט,יח-יט)
אך עד לשלב הבו הגיע יתרו להכרה זו הרי שהוא הוחזק כעובד ע"ז ועל כן קשה על משה : מדוע נאות ליצור עימו קשרי חיתון?דומה כי את הניצוץ שהיה חבוי ביתרו זיהה משה כבר במפגש הראשון עימו:
וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה (שמות ב,כ)
משה מזהה את תכונת הכרת התודה של יתרו ויודע שמי שתכונה זו טמונה עמוק בתוכו יוכל ביום מן הימים גם להכיר תודה לקב"ה ולכן נאות לשבת עימו ואף לשאת את בתו.
מצות כיבוד הורים לכאורה אינה קשורה למצוות שבין אדם למקום אלא שיש לומר שקיום מצווה זו, המלמדת על הכרת תודה להורים שגידלו, האכילו ודאגו את ילדיהם, מהווה את הבסיס ליכולת להכיר תודה לה' ועל כן נמצאת מצווה זו דווקא בחמישיה של הדיברות של בין אדם למקום.אפשר לראות את 5 הדיברות הראשונות כבנויות האחת על גבי רעותה:
כיבוד הורים המעיד על הכרת תודה->שמירת שבת המבוססת על רצון להידמות לאל במעשה בראשית ועל הכרת תודה על שהוציא אותנו ממצרים -> אי נשיאת שמו לשווא הנובעת מיראת אלוקים->ביטול עבודה זרה ועשיית פסלים מתוך הכרה באי קיומו של אל אחר-> הכרה באלוקים כאל היחיד לו עלינו להכיר תודה על שהוציא אותנו ממצרים ובחר בנו מכל העמים.
הכרת תודה היא מידה הכרחית בלב כל אדם מאמין וירא שמים, בלעדיה לא תיתכן היכולת לקיים כראוי את מצוות ה' והמקיימים אותה - גם אם הם רחוקים מהתורה והמצוות כפי שהיה יתרו- יכולים על בסיסה לעבור את התהליך של הכרה בה' ואמונה בו כאל אחד שאין עוד מלבדו.

יתרו: קדושת הזמן והמקום

1."כל הנוגע בהר מות יומת"- מאיזו סיבה זכה הר סיני דווקא למעמד הקדוש של מתן תורה עליו?
2."זכור את יום השבת לקדשו"-כיצד יוכל לקיים מצווה זו אדם הטועה במדבר ואיבד את ספירת הימים?

במרכזה של הפרשה ניצב מעמד מתן תורה על הר סיני בו' בסיוון, מעמד בו הפכו ב"י למחוייבים לתורה ולמצוות ולעמו של הקב"ה במלוא מובן המילה.מכח מה זכה אותו שטח של הר סיני שעליו תינתן התורה? יש לזכור כי ההר מתאפיין בשפלותו- ככל הנראה אינו הר גבוה במיוחד ודווקא נקודה זו מהווה סיבה משמעותית לטובת הבחירה בו.אין בהר שום קדושה מצד עצמו אלא רק בזכות אותה ענווה ושפלות שבו וממילא הקדושה לה זוכה ההר היא זמנית- רק בזמן מתן תורה ומכאן אנו למדים שהקדושה אינה מצד עצמו אלא באופן עקיף בזכות אותו מעמד נשגב שהתרחש על גביו ורק בזמן אותו מעמד.מסכת אבות פותחת כידוע במילים "משה קיבל תורה מסיני" ושאלה ידועה היא שהרי משה קיבל את התורה מה' ולא מסיני אלא בסיני וההסבר מפורסם הוא שמשה קיבל את התורה מכח זה שלמד מוסר השכל מענותנותו של הר סיני ולכן היה ראוי שתינתן תורה על ידו.הענווה, התכונה הפנימית הזו, היא שהקנתה להר סיני לזמן מוגבל את קדושתו עד כדי איסור לגעת בו.

הגמרא במסכת שבת דנה במקרה שבו אדם המהלך במדבר איבד את ספירת הימים ואינו יודע מתי עליו לקיים את מצוות השבת וז"ל הגמרא:
אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון (שבת,סט,ע"ב)
ע"פ ההסבר של הגמרא הדעה האומרת לספור שישה ימים ואז לשבות מדמה זאת לבריאת העולם- קודם שישה ימי בריאה ואח"כ שבת מנוחה ואילו לדעה השניה נקודת ההשתכלות מתחילה בבריאת האדם וממילא נולד האדם לתוך השבת ורק אח"כ ספר שישה ימים.
אפשר לקשר את העקרון לפיו קבע כל אחד שברי הפלוגתא בגמרא ל2 סוגי הזכירות בשבת כפי שהם מובאות בקידוש: מחד "זיכרון למעשה בראשית" ואז סופרים שישה ימים ושובתים ומאידך "זכר ליציאת מצרים"- בו היתה בריאה מחודשת של האדם- המשוחרר מן העול של העבדות ולכן קודם שובתים ואח"כ יוצאים אל ששת ימי החול.
מה שיוצר את קדושת הזמן- קביעת יום השבת- לאותו תועה במדבר הוא העיקרון (ע"פ בריאת העולם או בריאת האדם) ולא הזמן.
הן הר סיני והן השבת (בייחוד למי שאיבד את הספירה האמיתית) מקדשים עיקרון עמוק אותו יש לקדש יותר מאשר את החומר או הזמן: העיקרון של מידת הענווה והיסוד של הבריאה המלמדת אותנו עד כמה עלינו להכיר תודה לה' וכמובן יציאת מצרים שבראה אותנו כעם ,הם העומדים בבסיסם של קידוש הזמן והמקום.הקדושה איננה בחומר עצמו אלא ברוח העומדת מאחוריו.