יום שבת, 26 בדצמבר 2009

ויגש: קצת פרופורציות

1.ויבך על צואריו עוד: " ... אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע"(רש"י)
2.כשיעקב נשאל לגילו בפוגשו את פרעה הוא עונה הרבה מעבר לכך: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם", מדוע עשה כן?

בני ישראל יורדים מצריימה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ השפע הכלכלי, המעצמה הגדולה של העולם העתיק.בראש הפירמידה במצרים ניצב פרעה הרואה עצמו כאלוה וממילא כולם סרים למרותו וסוגדים לו. בני יעקב ללא ספק עודם נפעמים מכל הסובב אותם, ובמיוחד מהעובדה שהמשנה שלמלך הכיביכול כל יכול הוא לא אחר מאשר יוסף. יעקב מבין זאת ומדע לרגשותיהם הטבעיות ולכן מבקש להעמיד את הדברים בפרופורציות הראיויות, מיד עם פגישתו עם נציג המלכות (ועל אף שמדובר בבנו האהוב יוסף) הוא מרים דגל, מצהיאר הצהרה ברורה לכל מאן דבעי :" שמע ישראל ,ה' אלוקינו, ה' אחד", לא פרעה ולא אף אחד אחר מוביל שולט במהלכים וכדאי לזכור זאת דווקא עכשיו, במפגש הראשוני עם מצרים ומכשפיה. יעקב אמנם לא חושד בבנו יוסף שהלך שולל אחרי התפיסות האליליות השולטות במצרים ואף על פי כן הוא מבקש להבהיר ולהזכיר לכולם מיהו האלוקים האמיתי.
פרעה פוגש את יעקב ומתרשם מאוד מגילו המבוגר וממילא מיד שואל לגילו. יעקב מבקש להעמיד גם את פרעה בפרופורציות: אמנם גילו מבוגר אך זה כאין וכאפס לעומת אברהם ויצחק גם באורך חייהם וגם באיכותם.יעקב מבקש ללמד את פרעה לקח חשוב: אל תבט רק במעטפת החיצונית, שכן למרות גילי המבוגר עברתי במהלך חיי צרות ויסורים רבים.מצרים כל כולה חיצוניות נטולת תוכן, לדעתו של יעקב, והמקום הראשון שצריך להעביר את המסר לכך שיש לשנות זאת הוא כמובן מול פרעה, העומד בראש האג'נדה.
יעקב מלמד אותנו לראות הכל בפרופורציות, לא לרוץ אל החיצוניות ולהתפעל ממנה, לזכור שיש מנהיג אחחד לעולם וכל השפע הגשמי של כל העולם נתון אך ורק תחת שליטתו. תובנה שכזו תמעיט מערך עצמנו ותעמיד אותנו במקומנו, בפרופורציות הנכונות, עבדי ה' ולא עבדי בשר ודם על כל חולשותיו.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

מקץ: הכל דיבורים

1.מדוע סמך פרעה על יוסף שפתר את חלומו שיוכל גם לנהל את כל כלכלת מצרים?
2.מדוע לא התגלה יוסף לאחיו מיד אחרי שאמרו "אבל אשמים אנחנו ..." ?

יוסף מצליח לכבוש את סובביו בכל מקום אליו הוא מתגלגל.הן בבית פוטיפר ,הן בבית הסוהר והן אל מול פרעה, כולם ממנים אותו למשנה שלהם וסומכים עליו בלב שלם.על אף כל זאת יש הבדל גדול בין תפקיד האחראי על בית פוטיפר או מנהל השב"ס לבין משרת שר הכלכלה, המשנה למלך פרעה השולט באותו זמן על האימפריה הגדולה בעולם.עלייתו המטאורית של יוסף מבירא עמיקתא לאיגרא רמה קשה במיוחד לאור דבריו של רש"י בנוגע לחוקים המפורשים במצרים: "וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים"( רש"י, בר',מא,יב).
מה אם כן גרם לפרעה לחשוב שעבד עברי זה שאמנם פתר יפה מאוד את חלומו , יוכל להיכנס בן לילה למשרת המושל בפועל על האמפריה המצרית ויוכל לנהל בתבונה את המשבר הכלכלי והאקולוגי העומד בפתח עם הגיע שנות הרעב על העולם?
הנחת היסוד שלנו, לפיה פרעה אכן סמך על יוסף בעיניים עצומות בזמן שהעביר לו את התפקיד בהחלט ניתנת לערעור.ע"פ החזקוני, פרעה חשש שדבריו של יוסף אינם כנים ולא אמר כך אלא כדי לפטור עצמו בתשובה ולכן החליט לנסותו והטיל עליו את משימת הצלת הממלכה ואם יקבל את התפקיד הרי שדבריו ודאי כנים שלא יתכן שיהיה חצוף להיכנס לגדולה שאינו יכול לעמוד בה.פרעה עשה את החשבון הבא: אם דברי יוסף אינם נכונים הרי שלא יעז לקבל על עצמו את המשרה ואם דבריו נכונים- הרי שאין "נבון וחכם כמוך" וממילא הוא היחידי שיוכל אכן להציל את המצב.מבנו הראשון של יוסף היה בלקיחת התפקיד ומבחנו המתשמך היה בניהול המדינה בשנות המשבר ובשנות השובע.יוסף אמנם פתר ברהיטות וענה בטוב טעם על דברי פרעה, אבל פרעה היה מספיק חכם כדי לדעת שאת המילים והאמירות של יוסף צריך לבחון במעשים.
אחי יוסף מתוסכלים, מצפונם מייסר אותם כל השנים על מעשה המכירה ועל כך שאין בידם אפשרות להשיב את הגלגל לאחור.כעת כשבאה הצרה יוצא המרצע מן השק והם מגלים את מר ליבם.כשיוסף מאשים אותם בריגול ותובע את הורדת בנימין מצריימה לאות על כנות דבריהם הם מכים על חטא ואומרים:
"... אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזּאת" (בר' לב,כא).מדוע יוסף, לא מתגלה אליהם ומפסיק את כאבם וצערם ברגע זה? מדוע הוא מושך את עלילות הדברים עוד ועוד עד לקצה? אין ספק שיוסף רצה בכל ליבו להגלות לאחיו ולא עשה מעשיו מתוך רצון להרע להם והראיה שגם הוא נרגש מדבריהם: "וַיִּסּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ ".ובכל זאת, יוסף רוצה לבחון את תום ליבם והכאתם על חטא לא רק במילים אלא גם במעשים.רק אחרי שיעשו כדבריו ויורדיו את בנימין, ורק אחרי שיהודה יגיע למצב בו הוא מוכן לתת עצמו לעבד במקום בנימין, רק אז יוכל יוסף לדעת בוודאות שאחיו אכן חזרו בהם ממעשה המכירה שלו ואין בליבם יותר על בניה של רחל.

.פרעה בחן את יוסף דרך מעשיו למרות יכולותיו הרטוריות וגם יוסף בחן את אחיו דרך מעשיהם ולא דרך הדברים שאמרו וההכאה על חטא ( למרות שלא ידעו שהוא מבין את דבריהם וממילא נתן הדבר משנה תוקף לאמינות דבריהם).
הדיבור מבדיל את אדם משאר בעלי החיים ולכל מילה נאמרת יש משקל וחשיבות אך כל אדם צריך להיבחן בתאימות שיש בין דבריו למעשיו , לא רק לאור מה שהוא אומר אלא בראש ובראשונה לנוכח מה שהוא עושה.

יום שבת, 28 בנובמבר 2009

ויצא: לכל איש יש שם

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים

וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

(זלדה)

1.יעקב מכנה את המקומות בהם מתגלים אליו מלאכי האלוקים ואלוקים עצמו בשמות שונים: בתחילת הפרשה בשם בית אל ובסוף הפרשה בשם מחניים- מה ההבדל בין השמות השונים?
2.ראובן מקבל 2 משמעויות לשמו- מדוע?

פרשת ויצא נעה בין שני קטבים של יציאות- האחת כיעקב יוצא לכיוון חרן בברחו מאחיו עשיו ובחפשו את הכלה המיועדת והיציאה השניה כעבור 20 שנה כשהוא בורח מלבן חומ שרימהו ועשק אותו פעם אחר פעם. 2 היצאיות הללו מלוות בהתגלות אלוקים ומלאכיו אל יעקב ובעקבות התגלויות אלו יעקב נותן שם למקום ההתגלות. בתחילת הפרשה: בית אל ובסופה: מחניים.מה עומד מאחורי השמות השונים המייצגים לכאורה חווייה זהה? ניתן לומר שההבדל הוא מצבו הנפשי הפנימי של יעקב.הנושא הבוער בקרבו של יעקב הרווק הבורח מאחיו ועוזב את ביתו הוא ההתנתקות מן ה"בית" ולכן : בית אל.לעומת זאת, יעקב הנשוי עם 12 בנים ובת, עבדים, שפחות ומקנה מוטרד מעניין אחר: ניהול המחנה או שמא יש לומר המחנות כפי שהוא אומר בדבריו לאחיו עשיו ("ועתה ייתי לשני מחנות") וכיצד זה משפיע על השם שהוא נותן למקום ההתגלות בסוף הפרשה? כמובן, מחניים. השמות אם כן, מטאים את הנושאים המעסיקים את יעקב, דרך עולם המושגים המעסיק אותו באותו הזמן, דרך " הרהורי ליבו" מקבלים המקומות את שמם.
לכל אחד מהבנים שנולדו ליעקבב הובא לצד השם גם הטעם לבחירתו.ראובן, בכור הבנים, מקבל את שמו "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי".לאה מבטאת בשם זה את רחשי ליבה ומאוויו לזכות באהבת בעלה לאחר שילדה לו את בנו בכורו.רש"י מביא את הגמרא במסכת ברכות הנותנת טעם נוסף לשמו של ראובן וזו לשונו:
"...ראו מה בין בני לבין חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף- ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור" (רש"י,בר' כ"ט,ל"ב)
הגאון מוילנא מקשה על דברי הגמרא שהביא רש"י שכן לא ברור מדוע יש צורך לתת טעם נוסף לשמו של ראובן לאחר שנתפרש בפשט הפסוקים הטעם לשמו.הגר"א מסביר שהטעם לשמו של ראובן ניתן לאחר לידתו ולא לפניה כפי שהיה עם כל שאר השבטים וממילא אפשר להביא יותר מטעם אחד לשמו. לענ"ד ניתן להסביר את 2 הטעמים לשמו על יסוד דברי מדרש תנחומא :

שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו (תנחומא ויקהל, לה)

השם הראשון("ראה ה' בעניי") השם שבגינו קראה לו אימו , השם ראובן הוא השם שקוראין לו בני האדם והשם שהוא קנה לעצמו ע"פ מעשיו הוא מה שמביא רש"י , השם הטוב שזכה בו ראובן בזכות שלא קינא באח שזכה להעדפה,יוסף.

רחשי הלב ומצבו הפסיכו-נפשי של האדם , בין אם ההורה-לאה ובין אם יעקב בנותן שם למקום ההתגלות האלוקית , הם אלו שקבעו את השמות הנבחרים אך בסופו של דבר השם ששנחקק לאורך הזמן בתודעה של ההמון לאדם או למקום הוא המעשים של האדם או המעשים של בני האדם באותו המקום.אם לא זכה האדם או המקום אזי השמות עשויים להיות שונים ואף מנוגדים ( כדוגמת לבן שכל אופיו שומעשיו שואפים אל הצד האפל דווקא) ואם זכה האדם- יש תאימות בין השם הטוב שייחלו לו הוריו לבין מעשיו ואז ממילא זוכה האדם למימוש הייעוד שהיה אצור בו ע"פ ראיית הוריו.


יום שני, 23 בנובמבר 2009

חיי שרה: כח האמונה

1.מדוע מנהל אברהם מו"מ על רכישת חלקת קרקע בארץ שעתידה כולה להיות שלו ושל זרעו אחריו?
2.מדוע נזקק אליעזר לסימן כדי לאתר את כלת יצחק והלא אברהם הבטיח לו מפורשות שה' יהיה בעזרו?

פעם אחר פעם הבטיח הקב"ה לאברהם שזרעו ירש את ארץ כנען ובכל זאת כאשר שרה רעייתו הולכת לעולמה אין הוא דורש מאלוקים לקיים במקצת מהבטחותיו אלא פועל בכל הדרכים האפשריות ע"מ לקנות בכסף מלא חלקת קבר.מה פשר התנהגות זו? מדוע אינו דורש במפגיע לקבל את שלו?
כידוע ,אברהם אבינו הוא אבי המאמינים.אין בליבו ספק שההבטחות של ה' יקוימו על כן מעיד עליו הכתוב: "ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה".כל פעולותיו ,במעט שחושפת בפנינו התורה, נעשים מתוך נקודת מוצא זו.דווקא מתוך האמונה הזו הוא מבין שכדי לממש את ההבטחות עליו לעשות פעולות מצד עצמו וכמאמר חז"ל "אין סומכין על הנס" אבל מאמינים בה' שיעזור כשצריך.רכישת הקרקע מבני חת אינה דבר של מה בכך וללא ספק היתה כאן סיעתא דשמיא שעזרה לאברהם ומכל מקום מתווה לנו אברהם את דרכו של האדם המאמין: האדם שעושה ומשתדל ו-מאמין שגם מלמעלה יסייעו בידו לעשות ולממש את שאיפותיו.
בדבריו של אברהם לאליעזר כשהוא שולח אותו למצוא אישה לבנו יצחק מגולמת האמונה המלאה של אבי המאמינים בדרך הזו:
"ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם"
מתוך הבנה זו יתבררו גם מעשיו של אליעזר בבואו לחרן.כל תפילותיו והסימנים שביקש מאת ה' לא באו מתוך חוסר אמונה בהבטחת אברהם ש"יהיה בסדר",נהפוך הוא: בגלל שאליעזר יודע שמונחת בכיסו הבטחה מאברהם לאפשרות להצליח במשימה הוא מבין שעליו לעשות מעשים ופעולות מצד עצמו כדי לגרום לזה להתממש. משום כך הוא מבקש סימנים שקשורים עניינית למושא חיפושיו: הוא מבקש סימנים שיבטיחו שהאישה שהוא מחפש ליצחק אכן תהיה בעלת המידות הנאצלות שמחפש אברהם ליצחק בנו: כבוד לכל אדם, הכנסת אורחים וזריזות כמו גם יושר,הגינות ורוחב לב.
את כל אלה מוצא אליעזר ברבקה שעומדת במבחן הסימנים וכעת נדרשת רק העזרה מלמעלה שהאישה המבוקשת היא ממשפחתו של אברהם, ועזרה זו אכן מגיעה.
האדם המאמין צריך לדעת שאמונתו נמדדת במעשיו, ככל שהוא מאמין בסיוע מלמעלה כך עליו להתאמץ כדי להביא סיוע זה לכדי מימוש וכמאמר המשנה באבות "אם אין אני לי- מי לי" ואפשר להמשיך מאמר זה ברוח הדברים שאמרנו כך:"ואם אני לי- ה' יהיה בעזרי".

יום שבת, 31 באוקטובר 2009

לך לך : המודל הזוגי

1."לך לך"- מה פשר כפילות לשון זו?

2.מדוע מתבשר אברהם על לידת יצחק פעמיים: לראשונה עם שינוי שמו ושם רעייתו ובשנית בביקורם של שלשת המלאכים?


הקריאה בפרשת לך לך מעמידה באופן טבעי גיבור מרכזי אחד במוקד ההתרחשויות: אברהם אבינו.אבי המאמינים באל אחד ,הראשון להתגייר, הראשון לעלות לא"י,הראשון למול את עצמו, ומי שבעצם עמד בעשרה נסיונות קשים במיוחד ויכל לכולם.האמנם היה אברהם לבדו במערכה הזו? ובכן, כמובן שיש להעמיד את אשתו לצידו , עזר כנגדו, אך בכל זאת אלוקים מתגלה רק אליו ומצווה רק אותו ואשתו כביכול מחרה מחזיקה אחריו, כראוי לרעיה נאמנה.עיון קצת עמוק יותר יכול להעמיד את הדברים באור קצת שונה.

רש"י מסביר את הביטוי "לך לך"- "לטובתך, להנאתך" אלא שההבנה הפשוטה של דבריו מביאה אותנו כביכול להקטנת הנסיון הגדול של העליה לא"י שהרי, ע"פ רש"י, ברקע ההליכה נמצאת הידיעה שהמסע הזה יעשה לו רק טוב וממילא אין כאן נסיוןכ"כ קשה .לענ"ד ניתן לפרש את "לך לך" גם באופן שונה:
יש כאן שניים שהולכים, אברהם מחד ושרה מאידך- שניהם מאמינים בה' ובכל זאת כל אחד יוצא אל המסע עם תפיסות קצת שונות שהולכות ומתחדדות עם השנים וכרגע נראות זהות לחלוטין.הפערים וההבדלים בין השניים יבואו לידי ביטוי ביחס השונה להגר ולישמעאל אך כבר בשלב זה נוטעת התורה את הרמז לכך שיש כאן שניים שיוצאים אל המסע המופלא של הבאת העולם כולו להכרה שיש בורא לעולם, אל אחד מעל כולם ועל כן "לך לך"- 2 הולכים, יד ביד ועין בעין ובכל זאת שני גופים נפרדים ולכן דברים שרואים מכאן (אברהם) לא תמיד רואים אותו דבר משם (שרה).

בסוף הפרשה, הקב"ה מתגלה אל אברהם כשהוא בן 99 ומודיע לו על שינויי שמו ושם אשתו ועל ברית המילה וכמובן גם על...הולדת בנו.בנקודה זו צפה אל פני השטח באופן מובהק שותפות הגורל של שני בני הזוג והיטיב לסכם זאת הרש"ר הירש (בר' י"ז,ט"ז) וז"ל:
"עד כה, כביכול,נכרתה הברית רק עם אברהם ורק מין הזכר נזכר בה-כגורם בברית הזאת.עתה הוא מזכיר את שרה,והנה היא שווה לו במעלה וחשיבות.שרה היא הגורם השני-החשוב לא פחות-בהבטחת הברית הזאת.וכדרך שמעלת אברם נקבעה ע"ישינוי שמו כן גם מעלת שרי.אברם היה לאברהם-ושרי היתה לשרה."

עולה מיד השאלה, מדוע בפתחה של פרשת וארא שוב מגיעים המלאכים שאמנם באו לכמה שליחויות אך אחת מהן- לבשר על הולדת יצחק. לענ"ד יש לומר שהבשורה שלהם נועדה לשרה ולא לאברהם שיודע על כך. אלוקים יודע שעל עניין מהותי שכזה יש לבשר ולא די לבשר לאברהם (אברהם כמובן לא יכול לבשר לאשתו כי דברי נבואה שניתנו ליחידים אסור שיועברו לאף אחד אחר) ולכן הקב"ה מתגלה גם אל שרה (דרך המלאכים) ומבשר לה על כך.

המסר העולה מן הדברים הוא שאברהם ושרה נמצאים כאן במסע משותף של נסיונות וייעודים ואף על פי שהדיבור נעשה עם אברהם ולא עם שרה , הרי ששרה שותפה מלאה לכל המתרחש וליעתים אף נמצאת במדרגה גבוהה יותר מאברהם כפי שיתברר בפרשת וירא:" כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

כל אחד מאיתנו המצוי בזוגיות ובשותפות גורל עם רעייתו חייב לזכור שכל המסלול שלהם הוא משותף, גם ברגעים הקלים וגם בקשים, על שני הצדדים לראות עצמם כשני צידיו של מטבע אחד וממילא השותפות וההכרה בשויון בין שני בני הזוג הם אשר יהוו ערובה לכך שדור ההמשך יוביל הלאה את מפעל חייהם וימשיך הלאה בהגשמת ייעודם בעולם.

יום חמישי, 8 באוקטובר 2009

פרשת בראשית: החטא הפרה-קדמון

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים...

(ישעיה ל,כ"ו)

1."ארורה האדמה בעבורך..."- מדוע נענשה האדמה על חטאו של אדם הראשון?
2."ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה"- כיצד הפכה הלבנה מאחד מ"שני המאורות הגדולים" ל-"מאור הקטן"?

פרשת בראשית בפרט וספר בראשית בכלל, מעבר להיותם נקודת הפתיחה לכל עלילות העולם הזה, כוללים גם את היסודות לכל ההתרחשויות וההנהגות והמסרים לכל היקום בעבר בהווה ובעתיד.בתור שכך, מופיעים בפרשה גם שני חטאים גדולים ומפורסמים שאף כתובים במפורש: חטא עץ הדעת בו חטא אדם לאלוקים וחטאו של קין בו חטא בן אדם כנגד רעהו.עם זאת, בתוך הפסוקים הראשונים המתארים את מעשה הבריאה מקופלים עוד שני חטאים שקדמו לחטאים אלו ואשר נדרשו ונתפרשו ע"י חז"ל כחטאים לכל דבר שאף עונש בצידם.
ביום השלישי לבריאה מצוה אלוקים את האדמה : "תדשא הארץ ... עץ פרי עושה פרי למינו" אך הארץ הצמיחה "עץ עושה פרי" ומפרש רש"י שאלוקים ציווה :"שיהא טעם העץ כטעם הפרי" אך האדמה לא עשתה כן אלא הוציאה עץ המוציא פירות וכידוע אין טעם העץ עצמו כטעמו של פריו.
על אי קיום מצווה זו אין התורה מפרשת ואף גם לא רומזת על עונש הבא בעקבותיו אך רש"י מסביר בהמשך דבריו:
"...לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה."
במה דברים אמורים? מסביר הרא"ם את דברי רש"י כך: כשחטא אדם הראשון בעץ הדעת נענשה עימו גם האדמה על חטאה הקדום כמו שנאמר "ארורה האדמה בעבורך". החת"ם סופר מבקש להבין מדוע לא נענשה האדמה מיד ומסביר שאילו נענשה מיד הרי שאז גם האדם היה סובל מכך ולכן רק אחרי שחטא גם האדם נענשו שניהם כאחד.
עדיין עומדת ותלויה השאלה מה משמעות של המושג אדמה שחוטאת וכי יש באדמה נשמה אלוקית כמו האדם שמחוייבת בקיום ציוויו של אלוקים ? בטרם נענה על כך נפנה אל החטא השני המוזכר בפרשת בראשית וגם הוא, לא נעשה ע"י אדם.
שני המאורות הגדולים- השמש והירח- נבראו עוד ביום הראשון אך נתלו במקומם ביום הרביעי לבריאה אך באותו הפסוק בו אנו מתוודעים למלאכת העמדתם על מקומם ומסלולם נוקטת התורה כלפי הלבנה בלשון אחרת, ומבדילה בין המאור הגדול- השמש השולטת ביום לבין המאור הקטן- הירח- המושל בלילה. מדוע נשתנה תוארה של הלבנה ?מסביר רש"י במקום ודבריו מבוססים על הנאמר בחולין דף ס ע"ב וזו לשונו:
"שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה 'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד' "
כלומר הלבנה והשמש נבראו שווים אבל בשל קנאתה של הלבנה וטענתה שאין אפשרות ששני מלכים ישלטו ביחד העניש אותה אלוקים והיא כידוע הולכת ומתמעטת . אבן עזרא מחדד שאין הכוונה שכוכב הירח שינה גודלו בעקבות חטאו אלא שהמילה הגדולים מתייחסת רק לאורם כפי שהוא נראה מכדור הארץ שהרי הירח הוא הכוכב הקרוב ביותר לכדור הארץ ולכן גם נקט הכתוב בלשון מאור ולא כוכב ונענש רק שאורו הולך וגדל עד לאמצע החודש ואח"כ הולך ומתמעט עד לסופו.
יוצא אם כן ששני חטאים משמעותיים חטאו הארץ והירח עוד בטרם חטאם של אדה"ר וקין ובכל זאת אנו מייחסים את החטאים הראשונים דווקא להם מאחר והם כאמור בני האדם החוטאים הראשונים ולכאורה לא ברור בכלל מה באו חז"ל להשמיע לנו בחטאים של גרמי השמיים שאין בהם דעת ותבונה מכח עצמם.

לענ"ד יש לומר שאיזכורם של חטא האדמה והלבנה אמור היה לשמש תמרור אזהרה לאדה"ר ולקין לבל יחטאו גם הם ולמעשה חטאו של אדם הוא השתקפות של חטא האדמה: שניהם נצטוו ע"י הבורא במצווה שהיא בין אדם למקום שאין להרהר אחריה והיה על האדם ללמוד מוסר מכך שהאדמה חטאה ורק מחמת החסד שנעשה למענו לא נענשה מיד ולכן היה עליו להימנע מלחטוא וכיוצא בזה לגבי קין שחטא באותו החטא ממש של הלבנה- חטא הקנאה באחיו התאום בזמן שהם שני בני האדם היחידים בעולם והוא מקנא בו כמו שהלבנה התקנאה באחותה השמש ובכל זאת לא לקח קין מוסר ממעשה הלבנה והשמש וחטא גם הוא.

יוצא אם כן, שהיחסים שבין האדם למקום ובין האדם לחברו טבועים וחקוקים בעולם מאז ומתמיד, אף בטרם בריאתו. שני המסלולים פתוחים בפני כל הברואים מכח הבחירה החופשית ועל האדם המשכיל מוטלת החובה ללמוד מן המעשים המתוארים ולקחת מוסר, בעשותו כן הרי הוא מנצל היטב את ייעודם של הסיפורים והמדרשים הגודשים את החומש הפותח את התורה כולה.
ולעתיד לבוא כימות המשיח או בעולם הבא ( נתון במחלוקת במסכת פסחים ס"ח ע"א) עתיד להיעלם הכתם שנוצר מהמחלוקת והקנאה בין הברואים אז גם הלבנה והשמש ישובו להאיר באותה העוצמה כפי שהנביא ישיעהו מנבא:
"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא."
(ישעיהו ל,כ"ו)

יום שלישי, 28 באפריל 2009

שמיני : על חזירים ובני אדם

  1. מדוע, מבין כל החיות הטמאות, הפך דווקא החזיר לסמל השיקוץ והטומאה?
  2. החסידה נקראת כך משום שעושה חסידות עם חברותיה- מדוע אם כן נכנסה לרשימה השחורה של בע"ח שנאסרו באכילה?
הגמרא במסכת קידושין אומרת כך :
"עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים, אחד נטל כל העולם"(קידושין מט ,ע"ב)
עוד בטרם התגלתה שפעת החזירים בעולם זכה בע"ח זה לכל הגידופים וקריאות הדחייה ביהדות עד אשר הפך לסמל השלילה וממילא גם למקור למעשי אלימות כלפי היהודים בגלות.מה יש בו בחזיר שהביא אותו למעמד מיוחד זה? מדוע דווקא הוא?
על מנת לעמוד על טיבו ניזכר בשלושת סימני הטהרה המוזכרים בפרשת שמיני:
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ."(ויקרא י"א,ג)
ולאחר מכן מובאת רשימה של 4 בעלי חיים שיש להם רק חלק מסימני הטהרה ע"מ שלא ניטה להתבלבל ולחשוב שהם טהורים וברשימה זו מוזכרים הגמל,הארנבת,השפן והחזיר.כלומר אלו בעלי חיים טמאים שאנו עלולים בטעות לחובם לטהורים. ועדיין מדוע התבלט החזיר מעל פני כולם?נחזור לרגע לדמות מספר בראשית שנמשלה לחזיר ומשם נגיע להבנת ייחודו של החזיר.
בפרשת תולדות, רגע לפני פרשת הברכות, מספרת לנו התורה שעשיו התחתן , בהיותו בן 40:
וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.(בראשית כ"ו,לד)
ועל כך אומר רש"י:
בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, עשו היה נמשל לחזיר...החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם; כשהיה בן ארבעים, אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:(רש"י,שם)
עשיו , כמו החזיר,הוא סמל לצביעות.לחזיר יש שני סימני טהרה חיצוניים: מפריס פרסה ושוסע שסע ולכן חיצונית הוא מצטייר כטהור אך סימן הטהרה הפנימי- מעלה גרה- חסר בו ולכן הוא טמא.קיראה מעמיקה בפרשת המאכלות תראה לנו עוד כמה צדיקים מדומים בתוך בעלי החיים שנאסרו באכילה.
ברשימת בעלי הכנף מופייעה תבנית החוזרת על עצמה של מינים של מעופפים שנאסרו לאכילה:
"ואת האיה למינה: את כל עורב למינו...ואת הנץ למינהו..."(ויקרא י"א,טו)
וכך מלמדת אותנו הגמרא במסכת חולין:"ת"ר עורב- זה עורב אוכמי, כל עורב- להביא עורב העמקי( שכולו לבן)למינו-להביא עורב הבא בראשי יונים"( חולין ס"ג,א)
ומסביר בעל התורה תמימה:
"בראשי יונים- ר"ל שראשו דומה ליונה" ( תורה תמימה ,שם)
כלומר, יש להיזהר לא רק מעורבים שחורים לגמרי או לבנים לגמרי אלא גם מכאלה שיש להם ראש שדומה ליונה ועלולים להראות לנו ככשרים.
ועוד דוגמא להטעייה שעולם החיות הטמאות:
על החסידה, שגם מופיעה ברשימה השחורה של החיות האסורות לאכילה, אומר רש"י כך:
"דיה לבנה ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות"( רש"י י"א,יט)מדוע מזכיר רש"י נקודה לזכותה של החסידה דווקא במקום בו היא מוזכרת לגנאי? אלא שקריאה מדוקדקת יותר בדברי רש"י תעמיד אותנו על עניין עמוק: החסידה אמנם עושה חסד אבל זהו אינו חסד אמיתי וכן שהרי היא עושה זאת רק עם חברותיה ולא עם כולם. זהו חסד שיש בו חישובים פנימיים של שמור לי ואשמור לך.זהו אינו חסד אמיתי.גם זה סוג של הטעייה וצביעות, אם כי פחות חמורה מזו של החזיר.
כדי לעמוד על החשיבות של הזהירות הנדרשת מאיתנו בעולם בו יש צדיקים וצדיקים מדומים אפשר למצוא בדברין של המלך ינאי לאשתו, מעט לפני שנפח את נשמתו וכך מספרת לנו הגמרא שאמר לה:
"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"( סוטה כ"ב ע"ב)
העם היהודי באותם הימים נחלק לשלוש כתות: צדוקים, איסיים ופרושים.ינאי מזהיר את אשתו להיזהר מכת רביעית, כת הצבועים, שעושים מעשי נבלה אך מבקשים שכר כאילו היו צדיקים.האתגא לכל אחד הוא כפול: מחד להתרחק מצביעות בכל דרגה שהיא, בוודאי לא לכזו של החזיר, סמל הצביעות ומאידך לדעת לזהות האם אדם זה או אחר נוהג ביושר ובתום לבב או ח"ו בצביעות ובשקר כלפי העולם.שלושת הכתות מימי בית שני כבר אינם אך כת הצבועים היא כת שקיימת להם והחכם עינוי בראשו ועליו לדעת לזהותם- ושומר נפשו- ירחק!



יום שני, 27 באפריל 2009

תזריע מצורע:היולדת, המצורע ומה שבינהם

  1. "אישה כי תזריע וילדה"- מדוע לא קיצרה התורה ולא כתבה :" אישה כי תלד" ?
  2. "והובא אל הכהן" "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" - מי בא אל מי?
פרשיות תזריע ומצורע,לרוב מחוברות האחת אל רעותה ותוכנן המשותף: תורת המצורע.עם זאת פותחת פרשת תזריע בדיני יולדת, ענייני טהרתה והקורבן אותו עליה להביא אל בית המקדש.על פניו כל קשר בין היולדת לבין המצורע נראה מקרי לגמרי.
פרשת תזריע פותחת במילים " אישה כי תזריע וילדה זכר...".מדוע לא קיצרה התורה לכתוב "אישה כי תלד זכר..."?
נעיין בדברי הרמב"ם:
" יוצא דופן-אין אימו טמאה לידה, ואין לו ימי טומאה וימי טהרה: שנאמר "אישה כי תזריע, וילדה" (ויקרא יב,ב), עד שתלד ממקום שמזרעת" (הלכות איסורי ביאה פר' י הלכה ה)
משמעותו המקורית הבטוי הנפוץ "יוצא דופן" הינה כל תינוק שיצא מדופן אימו ולא בצורה הרגילה. כלומר יוצא דופן הוא מי שנולד בניתוח קיסרי.אומר לנו הרמב"ם שתינוק שכזה לא גורם לאימו להיות טמאה משום שרק מי שיולדת מהמקום בו נתעברה ("מזרעת") נטמאת.זו אם כן הסיבה שהתורה נקטה דווקא בלשון " תזריע".
פרשת מצורע פותחת בזיהוי המצורע ובתהליך עליו לעבור ע"מ להיטהר מצרעתו.מצד אחד נוקטת התורה בלשון " והובא אל הכהן" ומצד שני "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה".מי בא אל מי? מדוע המצורע מובא, כביכול בכל כרחו , אל הכהן שאמור לאבחן את צרעתו ולהיות שותף בתהליך הריפוי?

מדרש תנחומא מוציא את הדברים הנאמרים מפשוטם ומסביר כך:
"הוא בא,למה?שהכל רחוקים ובדלים ממנו...לכך נאמר "והובא אל הכהן"-והוא בא"(תנחומא,מצורע, סימן ב)
המדרש מסביר את הביטוי והובא כשני מילים: והוא בא. כלומר המצורע, לבדו, הולך אל הכהן. התורה הורתה בפרשת תזריע ש " בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"(ויקרא י"ג,מ"ו)והסביר שם רש"י:הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל". כידוע, חז"ל ראו בצרעת עונש משמיים על חטא לשון הרע.המצורע מוצא מחוץ למחנה בתהליך של מידה כנגד מידה: הוא הרחיק בין אנשים ולכן כעת הוא מוענש בהרחקה מן המחנה.
הכהן , אם כן, יוצא מן המחנה לקראתו והוא מצידו, יוצא , לבדו, שהרי הוא מבודד מכולם אל הכהן.
אנו עדים ל-2 תהליכים בשני עניינים שונים : התינוק היוצא מרחם אימו ומטמא אותה והמצורע המוצא מחוץ למחנה עד אשר יטהר.שניהם- גם האם וגם והמצורע- נדרשים להביא קרבן כחלק מתהליך טהרתם אך מדוע חוברו ונקשרו יחדיו תחת אותה הפרשה? מה חטאה של היולדת, והרי אך טבעו של עולואף קיום מצוות פרו ורבו הוא להביא ילדים לאוויר העולם.
אכן היו מישראו בתהליך שעובר על היולדת רמז לחטא מסויים אך ננסה להאיר את הדברים בהשתכלות קצת שונה:
היולדת והמצורע מייצגים 2 מקרים בהם נזקק אדם להגיע אל הכהן: באחד כחלק מתהליך טבעי וחיובי שלאחר לידה ובנקרה השני שחלק מתהליך של ריפוי מחטא וממחלה שבאה בעטיו.בכך שהתורה חיברה בין השניים כאילו באה לרמוז לכל אדם - מוטב שתגיע אל הכהן מסביות חיוביות ומשמחות כמו זו של היולדת ולא בעטיו של חטא.
לשם כך על האדם להיות קשוב למעשיו בכל עת על מנת שכאשר הוא מגיע אל הכהן יהיה זה מהסיבות החיוביות והמשמחות ולא חלילה להיפך.

יום חמישי, 16 באפריל 2009

שביעי של פסח: המתכון לזוגיות מוצלחת -בקריעת ים סוף





  1. "...אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ובים לקו חמישים מכות..."- מדוע ראו חז"ל את המכה על הים כבעלת עוצמה פי כמה מאשר מכות מצרים? לכאורה דווקא במצרים היתה למכות עוצמה חזקה יותר!


  2. "...וקשין לזווגן כקריעת ים סוף"- מדוע משווים חז"ל דווקא בין זיווג לקריעת הים ? לכאורה דווקא הקריעה מעידה על פירוד שהוא הפך הזיווג !
10 המכות אשר נחתו על מצרים במשך כשנה עוררו ללא ספק תהודה עולמית.אינטרנט לא היה אז, וגם אמצעי תקשורת פחות מתקדמים טכנולוגית טרם הומצאו ובכל זאת עוף השמים ללא ספק הוליך את הקול והעולם כולו ידע או זכה לרסיסי סיפורים על אשר התחולל בשטחה של המעצמה החזקה בעולם דאז.והנה בהגדה של פסח מתחולל ויכוח על כמות המכות שנחתו על המצרים בים סוף לעומת המכות במצרים עצמה:
"רבי יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצרים במצריים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות.
במצרים מה הוא אומר ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא ועל הים מה הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'במצרים.כמה לקו באצבע עשר מכות. אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות".
( ההגדה של פסח)

רבי יוסי הגלילי אומר עשר, ר' אליעזר אומר ארבעים ור עקיבא אומר חמישים וכולם מסימים שעל הים- פי 5 מאשר במכות מצרים! . מדוע ראו חז"ל במכת הטביעה בים סוף ארוע כה רב רושם בעוצמה חזקה בהרבה ממה שהתחולל במצרים עצמה?
על מנת לרדת לעומק דבריהם של חז"ל יש צורך קצת לשנות פרספקטיבה. אין ספק שמבחינת פירוטכניקה וצבעוניות המכות שנחתו על ארץ מצרים יכלו לכלכל הרבה מאוד סרטים הוליוודיים (מה שאכן קרה...) אך חז"ל כיוונו בדבריהם למבט אחר.צריך לזכור שמכות מצרים היו בסופו של יום אסונות טבע חריגים מאוד שזרעו הרס וחורבן למצרים.אמנם בני ישראל יצאו מהם נשכרים (במכת הדם מכרו את המים בדמים יקרים, במכת החושך יכלו לשאול משכניהם המצרים כלי כסף וכלי זהב וכן הלאה) אך התוצאה הישירה של המכות היתה קודם כל פגיעה משמעותית בכלכלה ובמורל המצרי (מתוך כוונה כמובן להראות מיהו בעל הבית בעולם או בלשון התורה :" וידעו מצרים כי אני ה'").לא כן היתה המטרה של קריעת ים סוף.אמנם- התוצאה הסופית היתה טביעתם של מצרים בים ואובדנה של מצרים. אך קריעת ים סוף נועדה בראש ובראשונה לטובתם של בני ישראל. ומה כ"כ מיוחד בזה? ובכן, לשם המעבר בים סוף נאלץ שרו של הים להיקרע לשניים או ע"פ פירוש הרמב"ם: לבצע נסיגה לאחור.נדרשה מן הים תכונה שלא היתה בו עד אז: וותרנות. לא עוד אסון טבע שנועד להרוס אלא דווקא מהך שתכליתו ליצור: ליצור הזדמנות לעם העבדים לעבור בחרבה בתוך הים, בטריטוריה המלאה של שר הים, לוותר, לסגת, לדרוש מהים לתת משלו- לאחר.זוהי דרישה דרמטית מן הטבע. הרבה יותר קל לבקש להרוס,להשמיד, להחריב .הרבה יותר קשה לוותר ולתת משלך. זהו עומק דברי חז"ל בכך שעל הים היתה "מכה", שינוי, חידוש עולמי בעוצמה חזקה בהרבה מאשר בארץ מצרים.
הגמרא במסכת סוטה אומרת כך:
"
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:וקשין לזווגן כקריעת ים סוף" ( סוטה,ב,ע"א)
אמרה זו ידועה לכל, במיוחד לאלה שנפרדו מהרווקות בגיל מאוחר יחסית למה שציפו או רצו.לכאורה קשה להבין דברים אלו. מה לקריעת ים סוף ולזיווג? הרי אלו נראים כשני תהליכים הפוכים.קריעת ים סוף מייצגת פירוד בין מים למים ואילו זיווג כל עניינו הוא בחיבור בין שניים.דווקא לאור האמור לעיל ניתן להבין את הדבריםו באור קצת שונה.כאמור,קריעת ים סוף מייצגת ויתור, נכונות לתת מהטריטוריה שלך לטובת הצד שכנגד (הים ויתר על חלק משטחו לטובת ב"י החוצים אותו) וזיווג- וכאן חשוב להדגיש שהכוונה לדעתי לשלב שאחרי השידוך , השלב שמתחיל דווקא אחרי החתונה- דורש מכל אחד מהצדדים את אותו הדבר בדיוק: כל צד מתבקש לוותר, לסגת מעמדותיו הנחרצות ולא פעם לוותר לטובת השני והדבר קשה. קשה כמו בקריעת ים סוף.קשה אך בר מימוש.

קריעת ים סוף היתה אם כן יריית הפתיחה לוותרנות, לנכונות לתת מהמרחב שלך לצד שכנגד.זהו החידוש הגדול שהתחולל בעולם בקריעת ים סוף. כאשר המצרים ביקשו לעבור אך טבעי היה שהים יחזור לטבעו הרגיל ויטביע את המצרים וחילם.
עוצמת המכה עבורם היתה בכך שלא יכלו להנות מהשינוי האדיר והזמני שהתחולל בטבע באותו היום. האתגר והדרישה מכל זוג באשר הוא - היא דווקא להצליח להגיע למדרגתו של ים סוף בזמן שב"י עברו בתוכו. אם הים- הדומם- הגיע למדרגה גבוהה זו הרי שוודאי שכל אדם- שנולד בצלם ה'- יכול להגיע למדרגה זו. אם רק ירצה- יגיע. ואם שני הצדדים יגיעו למדרגה זו הרי שיביאו את עצמם אל תכלית הזוגיות שלהם.משימת שני הצדדים- השמירה היומיומית על הזוגיות-קשה כקריעת ים סוף ובכל זאת- אפשרית!

יום שבת, 11 באפריל 2009

שבת חוה"מ פסח: קריאה מאזנת

1. מה ראה מסדר הקריאה בתורה להכניס את הדו שיח בין ה' למשה לאחר חטא העגל בקריאה של שבת חוה"מ פסח?
2. מה ראה מסדר הקריאה בתורה לחתום דווקא ב" לא תבשל גדי בחלב אימו" ?

קריאת התורה בחול המועד פסח ( כמוה גם זו של סוכות) מכילה בתוכה כמה עניינים המספורים בפרשת "כי תשא" לאחר חטא העגל.במרכז הקריאה מוזכרים כמובן שלושת הרגלים ועוד כמה פרטים הקשורים בהם אך תחילתה של הקריאה בדו שיח בין משה לקב"ה אודות רצונו של משה לראות את פני ה' , כלומר: להגיע להבנה העמוקה והנסתרת של ה' בעולם ובכלל. בקשה זו נענית כמובן בשלילה ומתוך הדברים עולים שני ביטויים מפורסמים " כי לא יראני האדם וחי" וכן " וראית את אחורי ופני לא יראו". משה אם כן יוצא משיחה זו כשחצי תאוותו בידו: אין הוא יכול לחזות בפניו של ה' אבל הוא יכול לראות את הצד האחורי שזה זהוי חלקי ולא וודאי ולא מלא של מהות ה' כשם שכאשר אנו רואים את עורפו של אדם אין זה מאפשר לנו לזהותו באופן מוחלט.
מה לכל דיאלוג זה ולקריאה של חוה"מ פסח? לכאורה אין כל קשר.
אם נזכור ונשחזר את אופיו של ליל הסדר שאך זה חלף נוכל להתחיל לעמוד על החיבור בין השניים.
ליל הסדר התאפיין במוטיב אחד מרכזי של שאלה וחקירה ונסיון להבין לעומק, ככל שניתן, את כל מרכיבי החג, את מהות היציאה ממצרים ואת טעמי מצוות החג ומנהגיו. כל מהותו של ליל הסדר הוא לעורר את הילידים לשאול ואתנו לחקור ולהעמיק ע"מ שנוכל לתת תשובות. ועל כן באה הקריאה של השבת שאחרי ומלמדת אותנו שיש לכל השאלות והחקירות הללו איזה שהוא גבול, יש דברים שלא נוכל להבין ולקור אותם עד הקצה , כגון ראיית פני אלוקים.משתמע מכאן שתוכן הקריאה בא לאזן במעט את החריגה שאפיינה את ליל הסדר בכל הנוגע ליכולת האדם לחקור ולדרוש את ה' ואת פעולותיו בעולם.
הפסוק החותם את הקריאה טומן בחובו את אחד המשפטים הידועים והמפורסמים המשמשים לאחת ממצוות הלא תעשה המוקפדות ביותר וזהו המשפט "לא תבשל גדי בחלב אימו"המוזכר בתורה שלוש פעמים וממנו למד רש"י :
"אזהרה לבשר וחלב...אחד לאכילה,ואחד להנאה ואחד לאיסור בישול"(שמות, ל"ד,כ"ו, רשי, ד"ה "לא תבשל גדי").
האם גם לימוד זה נקשר בחג הפסח? ל"ד בהחלט כן. ע"מ לעמוד של הקשר יש צורך להבין מדוע בכלל נלמד איסור חלב ובשר דווקא בדרך של גדי וחלב אימו. ע"פ אבן עזרא יש במעשה זה מרכיב של אכזריות שהתורה מנסה לחנך אותנו להתרחק ממנו, כמו גם באיסור להקריב בהמה וילדיה בואותו יום (" אותו ואת בנו") וכמו גם מצוות שילוח הקן.
מוטיב נוסף שעולה מקריאת ההגדה הוא האכזריות שאפיינה את פרעה ואת העם המרי הן בעבודות הפרך והן בהרג השיטתי של תינוקות המושלכים ליאור או משתמשים כלבנים בעודם בחיים בפרמידות שבנו בני ישראל.הביטוי "וירעו אותנו המצרים" נדרש ע"י ר' משה אלשיך בכך שמצרים עשו אותנו רעים שכן כשאתה בתוך הוויה של רוע משהו ממנו עשוי להידבק בך.כנגד כל האזריות והורע הזה בא הציויי של " לא תבשל גדי בחלב אימו" כדי להזכיר ,לחדד ולהפנים בנו את ההכרה שהתורה שואפת להביא את האדם לידי רחמנות ולהרחיקו מהאכזריות.
יוצא אם כן מהקטע הפותח ומהמשפט החותם את הריאה של שבת חוה"מ שאע"פ שאינם קשורים בהבנה הבסיסית לחג הפסח הרי שהם מהווים נדבך נוסף ומאזן לתכנים העולים מליל הסדר ואולי משום כך בחר מסדר הקריאה בתורה לעטוף את מצוות שלושת הרגלים בתכנים אלו ובכך להדגיש שלכל מטבע יש 2 צדדים, לעיתים יש צורך להדגיש צד אחד אך אין להתעלם מן המד השני, זה המאזן אותו.

יום חמישי, 9 באפריל 2009

פסח: הגדה זו על שום מה

  1. "...ולבן ביקש לעקור את הכל"- מה עניינו של לבן בהגדה של פסח?
  2. "...ויאמינו בה' ובמשה עבדו" מדוע הוזכר משה, הגיבור הראשי של יציאת מצרים, רק פעם אחת בהגדה ?
מבין כל הדמויות המוזכרות בהגדה של פסח עולה דמות אחת, המוזכרת במרכז ההגדה ואשר הקשר בינה לבין סיפור יציאת מצרים נראה על פניו רופף למדי וזוהי דמותו של לבן. מה לנוכל זה, על אף היותו הסבא רבא שלנו, לסיפור יציאת מצרים? בעל ההגדה משווה בינו לבין פרעה אך האם חסרים דמויות שליליות אחרות הקרובות יותר לסיפור ההגדה מאשר לבן הארמי?
וכך מופיע בהגדה:
"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו.שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל"
על מנת לענות על שאלה זו יש לברר תחילה את מטרתה של ההגדה של פסח. האם כל המטרה היא רק לספר את סיפור יציאת מצרים? מהו המסר לדורות היוצא מתוך ההגדה?
אין ספק שלהגדה של פסח יש מסר על דורי, חוצה זמנים וחובק כל יהודי באשר הוא נמצא והראייה הפשוטה מתוך פשט ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".בכל דור ודור ההגדה מדברת אל כולם.מהי אם כן תכלית ההגדה?
"והנה יסוד הפסח הוא על הכרת טובה, כדכתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פָסח על בתי בני ישראל במצרים'. על כן צריך להגדיל ולהרחיב זאת ההכרה, שהיא המשובחת שבהרגשות האנושיות, בכל האפשרי. ומזה נלמוד דהוא הדין כל מצוותיה של תורה בכולן [בכללן] נוסדו על הכרת הטובה הכללית להש"י יוצרנו ב"ה"("מאורות הראי"ה", "הגדה של פסח", עמ' קצט).
ע"פ הרב קוק זצ"ל התכלית של חג הפסח , וההגדה כטקסט המכונן שלו,היא להביא את האדם להכרה בטובות שעשה לנו ה' בעבר בהווה ומן הסתם בעתיד.כלומר, הגיבור הראשי של ההגדה הוא ה' ( הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא שליח). מתוך זה ברור שה' הוא זה שמצילנו מהעומדים להשמידנו בכל דור : הן בצד הגשמי כמו פרעה בשעתו והמן בדורו והן בצד הרוחני כמו לבן בזמנו או אנטיוכוס בדורו. בכל דור ודור עמדים עלינו להשמידנו- גשמית ורוחנית- והקב"ה מצילנו מידם.
מה ביקש פרעה? לגזור על הזכרים ,שכן פחד מהריבוי של עם ישראל.( הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו)
מה ביקש לבן? לעקור את הכל, את התוכן, את הצד הרוחני שבעם ישראל המתגבש.
פרעה מייצג את האוייב הנלחם ב"רוב" ולבן -מייצג את אויב ה"כל".נעמיק לרגיע לפשר מילים אלו.
המילה "כל" מכילה 2 אותיות מאמצע הא"ב - האות כ' מסיימת את ה-11 אותיות הראשונות והואות ל' פותחת את ה-11 האחרונות. בכך מייצגת המילה את המכלול השלם של כל האותיות כל הא"ב על רגל אחת( בעצם שניים: כ ו-ל)
המילה רב מייצגת אותיות של כפל ר' היא כפל של מאות ( מאתיים בגימטריה) ו-ב היא כפל של אחדות ( שתיים בגימטריה). לכן מילה זו ( כמו המילה בכר, ע"פ הסבר של הגאון מווילנא) מייצגת ריבוי וכפל.
לבן ביקש "לעקור" את עם ישראל מהשורש, להחזיר את הכל לדף "לבן" שמנוכר לשורשיו.
את העימות בין "רב" ל"כל" פגשנו כבר בפרשת "וישלח": כאשר יעקב ועשיו נפגשים , עשיו אומר לאחיו "יש לי כל"- יש לי ריבוי, אין לי צורך במתנות. ומה עונה לו יעקב? "יש לי כל" יש לי מכלול שלם של צד גשמי ורוחני שמחוברים האחד לשני היטב. לבן אמנם ביקש לעקור את ה"כל" הזה אבל לא עלה בידו.כעת ברור מדוע לבן הארמי מוזכר: הוא אב טיפוס לכל המבקשים להשמיד את הצד הרוחני שבעם ישראל בעוד פרעה הוא אב טיפוס למבקשי ההשמדה הגשמית, בכל דור ודור. ביחד הם הם מייצגים את כל המבקשים להשמידנו בכל דור ודור אבל מאחר ותכלית ההגדה היא הכרתנו בטוב שעושה לנו הקב"ה הרי ש:"... והקב"ה מצילנו מידם".

כעת , משראינו מיהו הגיבור והדמות המרכזית העומדת בלב ההגדה, המצילה אותנו בכל דור ודור , אפשר להבין מדוע שמו של משה כמעט שלא מוזכר. הרי הוא הדמות האנושית המובילה בסיפור יציאת מצרים אך זהו לב העניין: הוא הדמות האנושית אך ההגדה באה למרכז את הדמות העל אנושית- הקב"ה- כגיבור הבלעדי של העם היהודי בכל דור ודור. אמנם אנו עוסקים בסיפור יציאת מצרים אך הכיוון הוא ל"כל דור ודור" וממילא יש חשיבות להעמדת כל שאר הבריאה- אפילו משה רבנו גדול הנביאים- בצילו של הקב"ה והכל מתגמד לעומתו ולכן גם כשמשה מוזכר הוא מוזכר כדרך אגב כ"משה עבדו" ( של ה').
כל עוד עם ישראל בכלל וכל יהודי בפרט יודע לשמור על הקשר בין הכמות לאיכות, בין ה"כל" ל-רב", בין רוחני לגשמי, הרי שמובטח לו שהקב"ה מצילו מידם של המבקשים לאבדו, בכל דור ודור ועל כך אנו מצווים להודות לה' בכל יום, ובכל זמן.

יום שבת, 4 באפריל 2009

פרשת צו ושבת הגדול: כבוד האדם וחירותו

יִתַּמוּ חֳטַאִים

מִן הֳאָרֶץ,

וּרְשָעִים עוֹד

אֵינָם

(תהילים ק"ד,ל"ה)

  1. מדוע ציוותה התורה להקריב את העולה , החטאת והאשם באותו מקום?
  2. שבת הגדול: מדוע ציוותה התורה על לקיחת השה כבר ב-י בניסן ולא בסמוך להקרבתו בי"ד בניסן?
לאחר יריית הפתיחה וקריאת הכיוון של פרשת "ויקרא", מתחילה התורה בירידה לפרטים והסוגים השונים של הקרבנות תוך כדי ציון פרט מעניין החוזר ונשנה בקורבן האשם ובקרבן החטאת:
"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו,י"ח)
וכמה פסוקים אח"כ שוב:
"במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם"(שם, ז, ב)
האמנם היה חוסר במקום במקדש? (במשכן עוד ניחא שאפשר להבין) ואם כן, מדוע זבח השלמים לא הוקרב גם הוא באותו המקום?
את התשובה לתמיהה זו נותן הירושלמי:
"ולמה כן? אמר ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש: כדי שלא לפרסם את החוטאים" (ירושלמי,יבמות,פרק ח' הלכה ג')
התורה חסה על כבודם של הרשעים הרוצים לשוב בתשובה ולהקריב קרבן ולכן קבעה שעל מנת שלא לחשוף את קלונם ועברם יוקרב קרבנם באותו מקום בו מוקרב קרבן העולה אשר בא לעיתים כקרבן נדבה ולעיתים ככפרה על הרהורי עבירה.יש לשים לב גם לתנא האומר זאת: ר' שמעון בן לקיש הלא הוא ריש לקיש שידוע שהיה ראש של חבורת שודדים שחזר בתשובה והפך לאחד מגדולי הדור , מי כמוהו מבין לליבם של החוזרים בתשובה.
דווקא מתוך תובנה זו הבאה לשמור על כבודו של האדם מתחדדת ועולה קושיה אחרת, הקשורה דווקא בנס הגדול על שמו נקראת השבת "שבת הגדול": מדוע בכלל היה צורך בנס זה לפיו מצריים ראו את אלילם- הטלה- נגרר ברחוב הראשי של מצרים בדרכו להיות קרבן והם אינם פוצים פה כנגד זה? מדוע היה צורך לצוות על החזקת השה שיועד לקרבן פסח כבר מהעשירי בפסח במשך ארבעה ימים? האין זו התעללות והתאכזרות כלפי אותו שה "תמים" שהוחזק ארבעה ימים בבית הישראלים טרם הקרבתו?
אלא שכאן אולי ניתן ללמוד את ההבדל הגדול: כל מטרת קרבן הפסח היתה להקריב את האלוה של מצרים, הטלה. בעצם הקרבתו היתה הכרזה על כך שה' הוא האלוקים ולא הטלה אותו עבדו המצרים.לשם מטרה זו- מלחמה בסמל העבודה הזרה- התורה לא חסה על כבודו של הטלה. מה שעמד בראש מעייניה הוא ביטול וזילות כבודו של הסמל השלילי אליו עבדו מצריים.זהו אם כן ההבדל הגדול בין שמירת כבוד האדם לרמיסת כבוד הסמלים השליליים המגולמים בעבודה זרה לסוגיה.
הגמרא במסכת ברכות מספרת לנו סיפור מחכים על ברוריה, אשתו של ר' מאיר:
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהילים קד) יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"
תירגום (ע"פ שטיינזלץ על ברכות): אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה , היה מבקש ר' מאיר עליהם רחמים שימותו.אמרה לו לר' מאיר ברוריה אשתו: מה דעתך? בגלל שכתוב "יתמו חטאים מן הארץ", האם כתוב חוטאים? חטאים כתוב.והמשך לסופו של הפסוק: "ורשעים עוד אינם"כיון שיתמו חטאים כיצד אפשר שיהא ורשעים עוד אינם? אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וממילא יתקיים "ורשעים עוד אינם".(ר' מאיר) ביקש עליהם רחמים- וחזרו בתשובה .(ברכות י ע"א)
הסיפור הזה בא ללמדנו מסר חשוב ומרכזי: התורה לא חפצה במותם של הרשעים אלא במותו של הרשע. משום כך היא מצווה מצד אחד בחיסול כל סממן של עבודת הרשע- העבודה הזרה לטלה ומצד שני חסה מאוד על כבודם של הרשעים המבקשים לחזור בתשובה ומסתירה את עוונם ע"י הקרבת הקורבן שלהם באותו מקום בו מקריבים קרבנות מסוג אחר.
כבודו של האדם מחד ומאידך-חירותו של העם המתנתק מפולחן העבודה הזרה שעטפה אותו התרבות המצרית הם העומדים בלב העניין. שמרו על כבודו של החוזר בתשובה ורמסו את כבודו של הסמל המייצג את ההיפך של החזרה בתשובה הלא היא העבודה ופולחן האלילות של מצריים.רק כך יתמו החטאים וסמליהם ומצד שני -רשעים עוד אינם שכן יחזרו בתשובה שלמה מבלי שיפגע כבודם .

יום שבת, 28 במרץ 2009

פרשת ויקרא: על קרבנות,דגים ובני אדם

דָרַשְתִּי קִרְבַתְךְ

בְּכל לִיבִּי קְרַאֲתִּיךְ

וּבְצֵאתִּי לִקְרַאתְּךְ

לִקְרַאתִּי מְצַאֲתִּיךְ


(ריה"ל)
  1. "ויקרא אל משה"- מה עומד מאחורי קריאה זו של ה' אל משה וכיצד קשור הדבר בתוכנו של הספר?
  2. "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"- מדוע לא ציוותה התורה להקריב דגים?
חומש ויקרא, הידוע בכינוי "תורת הקרבנות", מכיל ברובו את כל הפרטים, הדינים, ההיבטים והסוגים של הקרבנות אותם הקריבו הכהנים במשכן ובבית המקדש.מדוע נצטוונו על הקרבתם? כיצד זה קיבלה פעולה זו שהיתה מקובלת בעולם העתיק כחלק מע"ז למרכיב כה משמעותי ומקודש בתורת ישראל?

המחלוקת המרכזית והידועה לגבי טעם הקרבנות היא בין הרמב"ם לרמב"ן.ע"פ הרמב"ם הקרבנות נועדו להרחיק את האדם מע"ז. המציאות אז בעולם היתה שכל התרבויות והעמים מסביב הקריבו קרבנות, לרוב קרבנות אדם, ולכן קשה היה לעקור זאת לגמרי מליבם של ב"י ובמקום לבטל כליל את התרבות הזו , הקב"ה שינה את ייעודה כך שתופנה למטרות חיוביות.הרמב"ן לעומתו טוען שהקרבנות נועדו לנטוע באדם החוטא את ההכרה שהיה חייב מיתה והקב"ה מאפשר לו לכפר על חטאו ע"י הקרבן שמשמש כתחליף לעונש .אפשר לחדד את המחלוקת בכך שהרמב"ם רואה בקרבנות בעיקר אמצעי להרחקה והרמב"ן רואה בהן תכלית מכפרת.
מכל מקום ניתן בהחלט להסכים, לפי כל הדעות, שהקרבן, כשמו כן הוא, יוצר קירבה עם הקב"ה.החטא יוצר ריחוק והקרבן מגשר על המרחק ומקרב בין החוטא לבוראו.לאור תובנה זו ניתן להבין מדוע לא נצטווינו להקריב דגים כמובא במדרש:
"בשביל שהם (החיה והעוף) בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אימם כמו האדם- מכפרין על האדם,אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן חיים (ובעופות יש צורך בדגירה)" (תנחומא ויקרא דפוס ויניציה)
מדברי המדרש עולה שהקורבן צריך להיות בעל החיים שקרוב אל האדם ,אופיו וטבעו במיוחד בכל תחום הקירבה שבינו לבין דור ההמשך. אצל הדגים היוצאים לאוויר העולם כביצים ורק אח"כ יוצאים מהן הדגיגים לא מתקיים כל קשר רגשי של קירבה בינם לבין מולידיהם. לעומתם,בין בעלי החיים והעופות יש לרוב יחסי קירבה עם צאצאיהם כמו גם בין האדם לילדיו ומאחר והאדם צריך לראות עצמו כאילו הקריב את עצמו ממילא הקרבן צריך להיות דומה לו וקרוב אליו וכך תתקיים מעין תחושה הכי קרובה להקרבת עצמו ( ולא הקרבת עצמו ממש שהיא בכלל ע"ז) .ואם נושא הקירבה כה משמעותי מדוע ,אם כן, לא נקרא החומש בשם חומש הקרבן או הקירבה אלא דווקא "ויקרא" ?
רש"י ,בדיבור הראשון בפרשה, מלמד אותנו ש:
"לכל הדיברות ולכל האמירות ולכל הציויים קדמה קריאה לשון חיבה" (רש"י ד"ה "ויקרא", ויקרא א,א)
אם הקריאה אל משה היתה לפני כל דיבור עימו , היה עלינו ללמוד זאת עוד בספר שמות בכל המקרים בהם נתגלה אליו ה' ודיבר עימו אך בכל זאת לומדים פרט זה דווקא כאן כדי לחשוף בפנינו את יחסי הקירבה המיוחדים שאפיינו את משה והקב"ה ומכאן מסר לכל אדם באשר הוא שישאף להגיע לקירבה שכזו עם קונו.הקרבנות אמנם יוצרים קירבה אך האידאל הוא לא להזדקק להם אלא להגיע למדרגת הקירבה והאינטימיות של "ויקרא" שהיתה בין ה' למשה.
שם הספר הוא אם כן קריאת כיוון לכל אדם בישראל שישאף להגיע לקירבה לאביו שבשמיים אם ע"י הקרבנות בזמן המקדש ואם ע"י התפילות בימינו, ובוודאי שע"י קיום התורה והמצוות.

לאור כל הנאמר, שירו של ריה"ל ,המגלה כי דרישת קירבתו לצד השני מגלה לו כי זה הולך לקראתו, מלמד אותנו שככל שנשאף להתחזק ולהתקרב אל אבינו שבשמיים נגלה שעל כל צעד של קירבה הנעשה על ידנו ישנו צעד מקביל של קירבה מצד הקב"ה וממילא ההתחברות והמפגש עם ה' היא פעולה שהולכת ומקבלת תאוצה עד למפגש והחיבור המיוחל.

יום שבת, 21 במרץ 2009

פרשת ויקהל-פקודי ופרשת החודש : המשכן, השבת ובריאת העולם

  1. מה הסוד העומד מאחורי המספר 39 בל"ט אבות מלאכה?
  2. "החודש הזה לכם ראש חודשים"-מתי נברא העולם: בתשרי או בניסן?
כידוע, חז"ל מצאו כי הסמיכות בין מצוות השבת, המוזכרת בתחילת פרשת ויקהל ובין מלאכת המשכן המתוארת לפרטיה לאורך הפרשה באה ללמד על קשר עמוק בין השבת למשכן.אחד הדברים הנלמדים נוגע כמובן למלאכות האסורות בשבת- אותן 39 מלאכות שבאמצעותן הוקם המשכן.אך מה עומד מאחורי מספר זה? מדוע דווקא 39 ולא כל מספר אחר? האם זהו מספר מקרי,סתמי ,אקראי?
הרב אורי שרקי נותן הסבר מעניין על הסוד העומד מאחורי המספר 39 בהקשר של מלאכות המשכן, בריאת העולם ואבות המלאכה שנאסרו בשבת.לפי דבריו, המבוססים על הסבר קבלי , העולם נברא אמנם ע"י עשרה מאמרות אבל הם מורכבים מ-39 חלקי יסוד, 39 פעולות, והם: 22 אותיות הא"ב+ האותיות הדגושות הנהגות באופן שונה והן בג"ד כפר"ת (כיום האות ר' אינה נמנית עמהם והן ידועות כ-בג"ד כפ"ת)+10 הספרות מ-0 עד 9 .סה"כ: 39 חלקים שמהן הורכבו המאמרות שעל פיהן נברא העולם בידי אלוקים.יוצא אם כן, שכל אחת מ-39 המלאכות שנאסרו בשבת מיוצגת ע"י 39 החלקים מהם נברא היקום ולכן ביום השבת אנו שובתים מאותן 39 מלאכות.
הקמת המשכן שהורכבה מאותן 39 מלאכות היתה אם כן מעין חזרה אל מעשה הבריאה , הפעם בידי בני אדם תחת פיקודו של משה ובצורה מדוייקת ומדוקדקת על פי ציויו של הקב"ה.אבל הקשר בין המשכן והבריאה הוא אולי אף יותר עמוק.

ידועה ומפורסמת המחלוקת במסכת ר"ה (דף י ע"ב) בין ר' יהושוע ור' אליעזר אודות החודש בו נברא העולם.
ר' יהושוע מייחס את בריאת העולם לחודש ניסן,ודעת ר' אליעזר ,שהיא הדעה שנתקבלה במסורת ההלכתית, טוען שהעולם נברא בתשרי.מניין שאב ר' יהושוע את הקשר בין בריאת העולם לחודש ניסן? יתכן שפרשת פקודי תוכל לתת את התשובה לכך.התורה מתארכת במפורש את יום הקמת המשכן: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ, י"ז).אם אכן קיימת זיקה עמוקה בין בריאת העולם להקמת המשכן הרי שהיא זו שיכולה לשמש כפתרון לסלע המחלוקת בין ר' יהושוע לר' אליעזר.ר' אליעזר קבע שהעולם נברא בתשרי היות ובריאת העולם הפיזי המתוארת בספר בראשית אכן היתה בתשרי ( ואם לדייק ,בריאת האדם- שהוא נזר ותכלית הבריאה, חלה ב-א ' בתשרי) ואילו בריאת העולם הרוחני- קרי המשכן- שהיא בעצם הפעולה שחתמה את בריאת העולם כולו חלה, כמפורש בפרשתנו דווקא בניסן ,כמה אלפי שנים אחרי בריאת העולם הפיזי.זמן הקמת המשכן- המשמש כממשק המחבר בין הארץ לשמים- היא הנקודה בה נשלמה מלאכת הבריאה ולכן לדעתו בניסן נברא העולם.
אפשר ,אם כן, ליישב את המחלוקת בין שני התנאים לא כמחלוקת על המציאות אלא כמחלוקת על נקודת הזמן בה הסתיימה מלאכת הבריאה- האם בפרשה הפותחת את ספר בראשית או בזו החותמת את חומש שמות.אפשר להעמיק ולומר שהשאלה היא האם הבריאה הסתיימה בבריאת האדם או בבניית נקודת החיבור בינו לבין אלוקים.
מתוך חיבור זה שבין המשכן והבריאה ניתן גם ללמוד על כל מעשה יצירה באשר הוא : האם כל יצירה מסתיימת עם גמר המעשה הפיזי או רק כאשר אנו מוצאים את נקודת החיבור שלה עם הצד האלוקי? הפתרון , כמובן, תלוי ועומד במחלוקת העתיקה ממסכת ר"ה וכל אחד מוזמן לבחור את התשובה .